נראה לי שאיבדתי את היכולת ליהנות ממקלחות. מאמבטיות אף פעם לא התלהבתי (אחרי רבע שעה זה נעשה משעמם), אבל מים זה דבר נפלא שגורם לי אושר בכל צורה שהיא. באוניברסיטה הייתי כותבת בראש סמינרים שלמים תוך כדי שחייה, ויש לי רעיונות שמשנים סדרי עולם בכל פעם שאני רק מתקרבת לים, אז איך הגעתי למצב שבו אני יכולה להיכנס ולצאת ממקלחת בפחות זמן משלוקח לי להחליט מה ללבוש?
כשהייתי קטנה ההורים היו צועקים עלי לצאת מהמקלחת כי כבר עברה חצי שעה ואני מבזבזת מים. אבל אז הגיע הצבא, ואני הייתי בבסיס סגור. וכשלקומה שלמה של מגורים יש 6 מקלחות משותפות בלי דלתות, ושעה לבוא מאיפה שלא יהיה, להתקלח ולרוץ לארוחת ערב - לומדים להצטמצם. כל מה שיכולתי לעשות זה להירטב, להסתבן, להישטף ולצאת. ואם שקלתי להתמהמה, טור של בחורות שעומדות ליד המקלחת ונועצות בי מבטים זועמים שינה את דעתי מהר מאוד. לא היה אפילו טעם לסגור ולפתוח את הברזים, הכל עבד בשיטת הסרט הנע - אני יוצאת והבאה בתור כבר מתחת לזרם. בימים לחוצים אפילו היינו מתקלחות יחד - אחת מסתבנת והשנייה נשטפת. לא היה זמן לשום דבר חוץ מיעילות מוחלטת.
ומאז אני עושה מקלחות של 5 דקות, אלא אם כן אני חופפת ואז זה 10 דקות מקסימום, כולל מרכך. אבל עכשיו, כשהבית קר והמים רותחים, אני מוצאת את עצמי לא ממש רוצה לצאת. הרגלים של שנים גורמים לי לתהות למה אני מבזבזת את הזמן בלעמוד מתחת לזרם של מים, אבל לפעמים זה פשוט קורה. זה די נחמד אפילו.
אווטאר
סרט יפהפה ומרשים, אבל כל האפקטים בעולם לא ישנו את העובדה שהוא לא סרט טוב. חצי מהזמן העברתי בלהתפעל מכמה הוא מגניב ומלא אקשן ואיזה מדהים זה לזרוק דברים על הצופים בתלת מימד, ובחצי השני הצטערתי שהם לא השקיעו קצת מהתקציב שלהם באיזה תסריטאי או שניים.
העלילה מטופשת (אני יכולה לסכם אותה בשתי שורות ועדיין לא לפספס אף פרט), הדמויות משעממות (שקלתי להיות מושפעת מזה שהגיבור הראשי שווה, אבל אפילו זה לא שכנע אותי, שתבינו עד כמה המצב היה רע), המסרים מרביצים לך בראש (וכולם כבר יודעים שכמה שהמסר פחות בוטה הוא יותר משפיע, אז למה להיות חינוכיים ומעצבנים בכוונה? כנראה כדי שאף דביל בקהל לא יפספס את העובדה שהוא רואה משהו עמוק וחשוב ולא סתם סרט פעולה), הרעים הם קריקטורות של רעים, החיילים הם סטריאוטיפים, וכל מה שקורה שם צפוי ברמות על.
אין מה לדבר על התפתחויות מעניינות או על דיאלוגים (”אתה צריך לבחור מישהי” - “כבר בחרתי, אבל היא צריכה לבחור אותי” - “היא כבר בחרה!” - הם מתנשקים. ברצינות? מישהו כתב את זה תוך כדי שהוא מזיל דמעה מהרומנטיקה המדהימה של עצמו ועוד שילמו לו?). ככה שאם מורידים מהסרט את הטכנולוגיות המרשימות, לא נשאר בו כלום. וגם יצאתי מעניין המשקפיים המיוחדים עם כאב ראש של החיים.
היהודי הטוב
החיים של מורה יהודי לפיזיקה מתחילים להתפרק - אשתו זורקת אותו מהבית ורוצה להתחתן עם מישהו אחר, אחיו תופס את האמבטיה ומסתבך עם המשטרה, השכן שלו הוא גוי שמשתלט לו על הדשא, סטודנט מנסה לשחד אותו בזמן שהוא מועמד לקביעות, והוא מבלה את זמנו בלבכות על למה אלוהים עושה לו את זה.
כשהאחים כהן עושים סרטים טובים הם לא מסתפקים בפחות מגאונות טהורה, וגם כשהם עושים סרטים שאני לא אוהבת, רוב העולם נוטה לא להסכים איתי בנושא. אני עדיין לא בטוחה איפה הסרט הזה נופל בסקאלה שלי, אבל אני חושבת שכנראה אי שם באמצע - הוא טוב ומשעשע ויש לו עלילה, אבל לא היה בו משהו שגרם לי לרצות לראות אותו שוב. יש פה המון סמלים ומשמעויות ודיונים בקיומו של אלוהים, בדת ואמונה ובחיים בחוסר וודאות, שלא לדבר על כל היהודיות המטורפת של הסרט, אבל לא היה לי מספיק מצחיק או מעניין בשביל לנסות ולחשוב למה התכוונו האחים כהן בסרטם.
האחים בלום
דווקא הסרט שהכי אהבתי הוא זה שלא ראיתי בקולנוע. שני אחים יתומים גדלים ומתמחים בתרגילי עוקץ מתוחכמים, יחד עם יפנית שלא מדברת אבל נוטה לפוצץ דברים. האח הצעיר רוצה לפרוש אבל משתכנע לתרגיל אחרון, בו הוא פוגש מיליונרית מוזרה ומתבודדת (רייצ’ל ווייז המדהימה כהרגלה).
תמיד אהבתי סרטי עוקץ ונוכלים, ו”האחים בלום” מצליח להיות מעניין, רומנטי, שנון ומשעשע, ולספק טוויסטים והפתעות בלי להיות צפוי מדי. יש בו דמויות מוזרות ונהדרות, צילומים יפהפיים ועלילה זורמת. הוא מצחיק ומרגש, מקסים וכייפי, ואפילו נותן קצת חומר למחשבה על החיים, על אמת והעמדות פנים, ועל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים. מעולה.
1. מתישהו נעשה לי חם מדי. או קר. או סתם לא נוח באופן כללי. אני מוציאה רגליים מהפוך ומכניסה בחזרה אבל כלום לא עוזר. גולשת לאט להכרה ומנסה בכל הכוח להירדם שוב. זה לא מצליח. החתולה לוקחת אז זה כרמז אישי כלפיה ונוטשת את השמיכה, דוחפת את הראש מתחת לכפות ידיים שלי ומבהירה לי שהיא זמינה לליטופים. אני שוכבת על הגב ולא פותחת את העיניים בשום פנים ואופן. נאנחת קצת בקול רם, רק כדי להביע את מחאתי על כל עניין הבוקר, אבל אף אחד לא מתרשם. פרק זמן לא מוגדר אח”כ אני מואילה בטובי לקום ולראות מה השעה. כן, הרבה יותר מאוחר ממה שחשבתי. צריך לחזור למיטה, לפתוח את המחשב ולנסות לעשות משהו סמי-יעיל.
2. אני עושה הפסקה מיומי הקשה כדי ללכת למכבסה. כל תירוץ קביל לחלוטין כדי להתלבש ולצאת מהבית. חוץ מזה שאני לובשת את התחתונים מהתחרה השחורה, מה שאומר שהיום זה היום האחרון בהחלט לעשות כביסה ואח”כ עוברים לפדיחות פומביות. אני עושה עצירה במכולת כדי לקנות דיאט קולה ולפרוט כסף, כי מסתבר ששני תיקים ועוד שקית אשפה מלאים בפיג’מות שווים שתי מכונות והרבה מאוד מטבעות. השמש זורחת, החיים נראים קצת יותר טוב מתחת לשמיים כחולים, ולי יש זמן איכות להרוג עם ספר חדש. שעה וחצי אח”כ אני מוצאת את עצמי מתלבטת בשאלות פילוסופיות עמוקות, כמו למה כשבגדים נקיים הם תופסים יותר מקום. אני נאלצת להגמיש את עקרונותיי ולהפעיל אלימות נגד טקסטיל חף מפשע כדי שהכל יכנס בחזרה. זה לא.
3. חברה באה ואנחנו הולכות לשבת באיזה פאב קטן ולהתעדכן במה לא קורה לנו בחיים. קצת מפתיע לגלות שהמקום ריק לחלוטין - רק אנחנו, הברמן והמלצרית. יכול להיות שקרה משהו וכרגיל לא שמעתי חדשות? אנחנו מקבלות צ’ייסרים חינם לאור היותנו היחידות שיצאו מהבית במקום לראות “האח הגדול”. איזה כיף לחיות במדינה שבה טעם טוב בטלוויזיה זוכה להערכה. שעה אח”כ אין כיסא ריק בפאב, אבל אנחנו כבר עמוק בשטויות הרגילות ולא שמות לב לאף אחד. חוץ מזה, אלה בבירור לא אנשים שאני אהיה מעוניינת בהם אם זה מה שהם אוהבים לראות. ואין לזה שום קשר לעובדה שאני לא מסוגלת להתחיל עם בחורים. אולי אם יאיימו עלי בצפייה רצופה בתוכניות ריאליטי ישראליות. עם פרסומות.
בתי קפה הם המשרדים החדשים של כל הפרילנסרים שמשוטטים להם חופשי ברחובות בשנים האחרונות. יושבים בטרנינג ובוהים בלפטופים שלהם, שותים את אותו הפוך מסכן במשך כמה שעות, ודואגים שלמלצרים לא יהיה בודד במהלך היום. אני ממש בעד, בעיקר כי גם אני מהאנשים חשוכי המשרד וימי החופש, ולעבוד מהבית יכול להיות די משעמם. אז גם אני מעבירה שעות איכות בבית קפה קטן, קצת עובדת, הרבה משוטטת באינטרנט, נזכרת איך נראים יצורים אנושיים, ובאופן כללי מבזבזת על עוגות שוקולד יותר כסף מאשר אני מרוויחה.
וגם כשבא לי לעשות תכשיטים אני צריכה למצוא לעצמי תחליף לסטודיו. חתולת ההרס מאוד אוהבת שקיות מרשרשות ודברים נוצצים, וכשהיא קופצת עליהם ומפזרת את כל החלקים הקטנטנים בכל הבית - אין יצור יותר מאושר ממנה. ועם כמה שהפנמתי שמטרתי בחיים היא לעשות אותה שמחה, אני נוטה להיות קצת פחות נלהבת מהמשחק הספציפי הזה, מה שגורם לי לקחת את עצמי ואת מיליוני החלקיקים שאני צריכה להרכיב וללכת למצוא מקום אחר לעבוד בו.
למרבה הדכדוך אין בקרבה המיידית של הבית החדש שלי יותר מדי בתי קפה נחמדים עם משטחי עבודה. אז לקחתי את עצמי ל”קפה קפה” הקרוב, מקום מעצבן שהיתרון היחיד בו הוא הספות הנוחות, וספגתי בשקט את המחירים החצופים ואת הדיאט קולה שפג תוקפו. חשבתי שכולם יסתכלו עלי מוזר ויתהו אם אין לי בית לפתח בו תחביבים, במיוחד עם כל החלקים וכלי העבודה והאבנים שפיזרתי להם על הספה, אבל אף אחד כבר לא מתרגש מקצת אקסהביציוניזם בימינו. הרי כל זמן שמשלמים את החשבון אפילו סקס בשירותים לא נחשב יוצא דופן. בשולחן לידי שני אדריכלים מכרו ללקוח שלהם תוכניות עבודה, אנשי הלפטופים לא הרימו את הראש לשנייה, המלצרים עזבו אותי בשקט עם התה נענע שלי, ואני התכרבלתי לי בכריות ועשיתי עגילים.
הזמן: יום חמישי בצהריים. המיקום: מתחת לחלון של אלמה. הבעיה: כל הילדים בחופש חנוכה, מה שגורם להם להיות בהיי מסופגניות ומיותר מדי זמן פנוי, מה שגורר קרב צרחות שמתחיל בלי התראה מוקדמת ליקום התמים ונמשך כמעט שעה. המשתתפים: תמרי (שתגדל כנראה להיות תמר), הללי (שכשכועסים עליה הופכת להיות הללויה, אם כי אין לי מושג איך מישהו יכול לעשות כזה דבר לילדה שלו), אמא (שלעולם לא נדע את שמה האמיתי ולכן תיקרא מעכשיו והלאה אמא).
זה התחיל מזה שאמא רצתה שהילדות יתנו אחת לשנייה ממתקים. כבר פה יכולתי לראות שזה לא יגמר טוב. למה שהיא תיתן? (טונים פגועים) לא מגיע לה. גם לה לא מגיע. צרחות הדדיות שמרמזות על רצח עם באמצע רחוב. אבל אני לא רוצה. אבל זה בכלל לא ממתקים טעימים. צרחות ובכי שגורמים לי לחשוד שנמרים פלשו לגינה. משם זה המשיך לקווים חינוכיים בסגנון ‘את ילדה טובה ואני אוהבת אותך אבל לפעמים את מתנהגת ממש לא יפה’. עוד בכי קורע לב, עוד טונים סבלניים בקושי, וכל העניין רץ בלופ במשך 10 דקות כואבות נוספות. מכאן זה הידרדר למי עשתה מה למי ומתי, ולמה אמא לא צעקה עליה כשזה קרה (תמרי הוציאה לה לשון בדיזינגוף סנטר אבל לה לא אמרו כלום). צרחות היסטריות. כמה ניסיונות לסתום לעצמי את האוזניים בכל מיני אמצעים לא קונבנציונליים. החלק המבוגר יותר של הדרמה המשפחתית זונחת כל יומרה לחינוכיות ומוכיחה מאיפה הילדות קיבלו את היכולות הווקליות שלהן. רק עוד חצי שעה של דפיקת הראש בקיר, והללי הואילה לגאול אותי מיסורי בצרחת אימים של ‘אני לא רוצה להיות אחות של תמרי ואני שונאת אותך’ וריצה לרחוב כשכולם אחריה.
זה לא שאני צריכה חיזוקים להחלטה שלי לא ללדת ילדים, אם כי הן ממש עשו מאמצים להבהיר לי איזה טעות זו הייתה יכולה להיות. מה שאני תוהה זה, איך כל האנשים שאני מכירה שרוצים ילדים רואים כאלה סצנות ברחוב, מספרים לעצמם ששלהם לא יהיו כאלה, ועוד מאמינים לשטויות שיוצאות להם מהפה. ולמה מתחת לחלון שלי דווקא.
אתמול בלילה היו לי חשדות, אבל הבוקר התעוררתי וזה כבר בטוח - אני חולה שוב. עוד לא אמצע דצמבר וזו כבר הפעם השנייה. נראה לי שמשהו מאוד מקולקל אצלי. האם תצליח אלמה לשבור את השיא האולימפי שלה עצמה - 8 מחלות שונות בחורף תל אביבי פתטי אחד? איזה מתח.
דחיתי פגישות, אני מתעלמת מהעבודה, אין לי אוכל בבית וממש לא אכפת לי, והעיניים שלי שורפות מדי אז לא כיף לי לראות דברים או לקרוא. ואפילו לא משעמם לי, כי מטרת חיי כרגע היא לשכב בעיניים עצומות ולחכות שהסבל הזה יגמר. כרגיל, אין לי שום כוונות ללכת לרופאה ולקבל מרשם לאקמול, אז אני פשוט אשכב לי בשקט מתחת לפוך הנפלא שלי ואחכה.
נ.ב. שמתי לב פתאום להרגל מוזר שיש לי - לחכך את כפות הרגליים שלי אחת בשנייה לפני שאני נרדמת. מה זה הדבר הזה? מאיפה זה בא? זה תמיד היה פה ולא שמתי לב? או שאולי זה תסמין של שפעת החזירים? חשוד מאוד. אגב, איך יודעים אם זה סתם שפעת מגעילה או שפעת חזירים? סתם, בשביל שאני אדע מה לענות כששואלים אותי ממה אני גוססת.
אני הבורג הכי קטן וחסר חשיבות במערכת. אני יודעת את זה, זאת לא הפתעה גדולה. אבל יש פעמים שפשוט בא לצרוח או לרצוח או לפחות להתפטר. ברור לי שאני לא סוללת כבישים או עובדת במכרה, ולכאורה אין לי יותר מדי על מה להתלונן - אני בפיג’מה, במיטה, מקלידה על מחשב - כמה נוראיים החיים שלי בדיוק? אבל משום מה יש לי הרגשה שאני כולי מכוסה בגריז, כי אין יותר עבודה שחורה ממה שאני עושה עכשיו. אפילו לחיים של פקידות בדואר יש יותר משמעות מאשר לשלי כרגע.
אני אפילו לא מדברת על הימים שבהם בא לי למצוא קוף קטן שיעשה את העבודה שלי. לא יהיה לו קשה, הוא אפילו לא צריך להיות מאולף במיוחד, ואולי הוא לא ישקול התאבדות בסוף. מה שהכי מכעיס אותי זה שגם בשאר הזמן אני עדיין לא יותר בעלת ערך מסמרטוט רצפה שאפשר להחליף בכל רגע באחד אחר ושחוק פחות.
גם כשאני מוצאת דרך לשפר איזה פרויקט שאנחנו עובדים עליו, כשכולם מסכימים שהשינוי נחוץ ואפילו לטובה, אף אחד לא יבזבז זמן מתכנת יקר בהגדרת הנקודה הזו במערכת, אפילו אם המתכנת התיאורטי יכול לעשות את זה בדיוק בשעה מהחיים שלו. במקום זה עדיף שאלמה תקום כל בוקר, מעכשיו ועד קץ הימים, ותשנה את השטות המתישה הזו באופן ידני בפי שלוש זמן. העצבים והזמן שלי שווים פחות, לרגע לא חשבתי אחרת.
ואני יודעת שחצי מזה (או אולי אפילו הכל, אם מתעקשים להיות הגיוניים) זה באשמתי. אני זו שלא אוהבת את העבודה שלה ושמעולם לא אהבה אף עבודה. אני זו שלא טורחת להתקדם באף מקום כי אני שונאת את התחום שבו אני נמצאת באותו רגע. אני זו שחושבת שעדיף להחליף עבודה ולנסות למצוא משהו שיגרום לי קצת פחות סבל, למרות שגם שם אני שוב אתחיל מהתחתית. זה מה שקורה כשחושבים שקריירה זה אוברייטד ולא מנסים להתקדם - נשארים בלמטה של החבית עם כל הסחלה. כבר מזמן לא הרגשתי כל כך עלובה.
מעולם לא קניתי טלפון נייד. אחרי הצבא היו לי עבודות מפונקות שבהן נתנו לי סלולארי, ובשנים האחרונות אני סומכת על האחים שמרגישים צורך לקנות כל שנה טלפון חדש ולתת לי את הישן. אני אולי אוהבת קניות אבל גאדג’טים לא מעניינים אותי, ובטח שלא מטריד אותי אם הסלולארי שלי הוא הכי קטן וחדש, ושאחת האפליקציות מאפשרת לו להציל את העולם תוך כדי שירת רינגטונים של ביונסה. אני משתמשת בטלפון כדי לדבר, מקסימום לשלוח אסמסים, ואם להודות על האמת אני קצת טכנופובית, במיוחד יחסית לבחורה שעובדת כל החיים שלה עם מחשבים (וחלק מהשנים האלה אפילו נאלצה לתקן מחשבים למחייתה. אוי לבושה). ככה שטלפונים ישנים אך עובדים הם כל מה שהיה לי עד היום, ואני לגמרי בסדר עם זה.
אבל הנה הגיע השלב שבו נאלצתי לקום בוקר אחד ולקנות לעצמי טלפון נייד. עבודה עם הטבות כבר אין לי, אף אחד לא קנה מכשיר חדש לאחרונה, והתחביב של שסק להפיל דברים ממדפים ולראות מה קורה להם כנראה השפיע על הנייד שלי לרעה. ואם כבר לקנות טלפון חדש, אז ברור שהוא גם צריך להיות יפה. באמת לא אכפת לי כמה זום יש למצלמה שלו, העיקר שאפשר יהיה לדבר בו ושהוא יראה טוב. אני בחורה כל כך קלה לריצוי.
סיפרו לי שאני יכולה לקנות סלולארי מחנות, במחיר הרבה יותר זול מזה שמציעים לי בפלאפון, ואח”כ להשיג מהם סים, והכל יהיה בסדר. מסתבר שיש גם חוק שמחייב את פלאפון להחזיר לי על המכשיר הזה את אותו סכום שהם היו מחזירים לי אם הייתי קונה את המכשיר מהם. מדהים, לא?
חברת פלאפון כמובן שמחה לציית לחוקים ולהחזיר לי את הכסף שהיא חייבת (40 ₪ לחודש), אבל זה רק בכמה תנאים קטנים - שאני אדבר מעל לסכום מסוים בחודש, שאתחייב אליהם לשלוש שנים, ושאשלם על חבילת גלישה 25 ₪ לחודש. מי אמר שהם לא חברה שתומכת בחוקים. בנוסף, אני גם לקוחה ותיקה ופלאפון רוצה לצ’פר אותי (במילים אלה ממש), כך שהם שמחים להוריד את מחירי השיחות ולתת לי עוד כל מיני דברים שאין לי מושג מה הם עושים, כל זאת תמורת סכום סמלי לחודש וכן, התחייבות לשלוש שנים. אה, והם לא שואלים אותי פה, אני לא מקבלת את זכות הבחירה - מכשיר חדש מחייב חבילה חדשה. ככה זה. אחרי 10 שיחות עם נציגים שונים וטיול אחד למרכז השירות שלהם אי שם ליד הסינרמה, כשבכל שיחה הובטחו לי דברים אחרים ונדרשו ממני התחייבויות שונות לחלוטין מאלה שדובר עליהן בשיחה הקודמת, די איבדתי את הרצון לחיות. או להיות קשורה לפלאפון.
נתתי להם כמה צ’אנסים לשנות את דעתם, אבל בסוף לקחתי את עצמי ואת טלפוני החדש והמקסים ועברתי לאורנג’, שהבינו לליבי (אני בחורה עם בעיות מחויבות), והסכימו שאני יכולה לשלם להם פעם בחודש ולא לשעבד את עצמי אליהם לנצח. זה לא שאני חושבת שאורנג’ הם מלאכים טובי לב, אבל לפחות עוד לא הייתה להם ההזדמנות לאכזב אותי. אני נותנת להם צ’אנס.
ולא אמרתי שאני אפסיק להתעצבן מנצלנות של כל מיני חברות ענק? זה לא הולך להיות בלוג צרכנות, למרות התמכרות קלה לקניות שיש לי פה. אז בכל מקרה, עכשיו כשיש לי סלולארי חדש ומהמם, מסתבר שהוא גם יודע לצלם (מטושטש ולא ברור, אבל ממילא הכל נראה יותר טוב בחושך). אני הולכת לעשות ניסוי ולהתגבר על חששות טכנולוגיים נוספים, ולנסות להעלות תמונות לבלוג. אז אם תמיד תהיתם איך נראה המקרר שלי, או מאיפה אני עובדת (מהמיטה כמובן), אני מניחה שיש עוד כמה ימים עד שימאס לי לצלם, אז זה הזמן לבקשות. ובינתיים:
הקטנה כשרק הגיעה אלי, במנוחת לוחמים אחרי יום הרס מפרך
הקטנה בגיל שלושה חודשים, עושה פרצופים תמימים למצלמה
תוספת מאוחרת לבקשת הקהל - עוד שסק
שנתיים לא קלות עברו על כוחותינו. אפילו די קשות, אם אנחנו מתעקשים להיות דייקנים (הייתי אומרת ‘צמיגיות’ אם למישהו היה מושג על מה אני מדברת. אני מתחילה לחשוב שאני הוזה מערכונים של “החמישייה הקאמרית” או משהו). כחלק מהשנים האלה, שטרחו בכל הכוח לחקות עינויים סיניים כדי לוודא שהזמן עובר עלי בצורה מעניינת, נאלצתי להיות קצת פחות אגוצנטרית מכרגיל ולחשוב על אנשים אחרים - לא חוויה משמחת שהייתי רוצה לחזור עליה בקרוב.
ואחת מתופעות הלוואי של השנתיים המדכדכות האלה ושל רוח התשומת לב לאחרים ששרתה עלי, הייתה שלא ממש שמתי לב לימי הולדת. הם היו, הם עברו, הם נשכחו. למי אכפת מיום הולדת כשמבלים זמן איכות בבית חולים. יש סיכוי שאכלתי משהו עוגתי, או שאנשים בירכו אותי לרגל הצלחתי להיוולד ולשרוד עוד שנה, אבל אני לא ממש זוכרת. בימינו אני עובדת שעות נוספות על להדחיק שנתיים שלמות, בינתיים בהצלחה לא רעה בכלל.
ומה שקרה זה שמאז, כשאנשים שואלים אותי בת כמה אני, ממש יש לי צורך לעצור ולחשב, כי אני לא מצליחה לזכור אם היה לי יום הולדת ובת כמה הייתי בו. אני יודעת שזה נשמע מפגר, אבל אני מפגרת, אף פעם לא טענתי אחרת. ועכשיו כשאני חושבת על גילי המתקדם, גם אם אין למספר הזה שום משמעות, שהרי אני לא באמת מתבגרת נפשית או הופכת להיות בנאדם חדש ומשופר, הוא די מפתיע אותי. גדלתי בשנתיים-שלוש בלי לשים לב.
אני לא חושבת שימי הולדת הם כזה אירוע מרגש, ככה שגם השנה אין לי שום כוונה לעשות משהו מיוחד (חוץ מלאכול טונות של שוקולד, כי כל סיבה למסיבה וכו’). אבל אני מקווה שלפחות את היומולדת הזה אני אזכור. סתם כדי להפסיק להביך את עצמי.
איזה דבר מעצבן זה לקום לשירותים באמצע הלילה - קור אימים, והחתולית לוקחת את זה כסימן שהבוקר הגיע ואפשר להתחיל לקפוץ עלי. לפחות זה לא באמת מעיר אותי, אני עושה את הכל מתוך שינה (מצליחה לא ליפול על מכשולים או לטבוע באסלה), ונרדמת מיד כשאני עוצמת עיניים שוב. אבל איכשהו בחמש דקות האלה של ללכת ולחזור ולהתכרבל בשמיכה ולנסות להירדם, עלתה בי מחשבה.
נדיר שאני זוכרת דברים מהלילה. יותר נכון להגיד שזה אף פעם לא קורה. כשאני מתעוררת מחלום כל הפרטים ממש שם, צבעוניים ומבולגנים וברורים לחלוטין, ואני חוזרת עליהם בראש כדי לוודא שאני לא אשכח, כדי להוכיח סופסוף שגם לי יש חלומות. אבל עד שאני קמה בבוקר הכל נעלם, ויש סיכוי שמעולם לא היה לי אפילו חלום אחד.
תמיד קינאתי באנשים שזוכרים. הם מספרים לי את החלומות שלהם ואפשר לראות שזה נורא חשוב להם - מי נפל מאיזה קומה והתחיל לעוף, איך באפי התפצלה לבאפי טובה ובאפי רעה והן התחילו להילחם אחת בשנייה, על מישהי שנסעה לווגאס עם שומר ראש ורובוט מרושע. למה לי אין חלומות מטורפים? אולי זה אומר שאין לי דמיון? אבל כשחברה טובה התחילה להיראות כמו זומבי אחרי שבוע של סיוטים, הגעתי למסקנה שקיום חסר חלומות הוא משהו שאני יכולה לחיות איתו בשלום.
וגם הפעם, אני לא זוכרת מה הייתה המחשבה. באותו רגע היא הייתה צלולה וזוהרת ונכונה לחלוטין, וידעתי שאני אזכור אותה בבוקר, כי מי יכול לשכוח כאלה הארות הרות גורל. אבל שכחתי, שלא כל כך במפתיע, וכל מה שנשארה זו הידיעה שהייתה לי מחשבה. כנראה חשובה, אבל אולי בעצם לא. כל הדברים נראים גורליים יותר בלילה.
