אף פעם לא חגגנו חגים. כשהיינו קטנים ההורים רצו שתהיה מסורת, אז הם שרו שירים והדליקו נרות, ואנחנו השתעממנו בשקט ואכלנו סופגניות. אבל מהרגע שבו הבנו שזה טקס חסר משמעות אם אין מאחוריו שום ישות מזוקנת שדורשת קורבנות, פשוט הפסקנו להקריב. אנחנו גם לא משפחה מתפקדת במיוחד, אז בשלב כלשהו ההכרח לראות אחד את השני […]

כשוויליאם גולדמן היה קטן, אז כשעוד קראו לו בילי, אבא שלו הקריא לו סיפור מדהים על אהבת אמת והרפתקאות, על פיראטים וקרבות, על ענקים וגמדים. כשהוא גדל הוא הביא את הספר לבן שלו כשכולו התלהבות, רק כדי לגלות שזה לא בדיוק מה שהוא זכר. מסתבר שהספר היה בעצם סאטירה היסטורית ארוכה מאוד, כשהחלקים שאבא שלו […]

אחרי הרבה מאוד שנות חיים הגשמתי סופסוף את החלום של כל הילדים שרוצים לברוח מהבית. עכשיו אני מרגישה מוכנה להצטרף לקרנבל ולנדוד בדרכים - הקריירה שלי כאשת ירידים מקצועית התחילה. חודש של הכנות ועצבים והרבה עבודה קשה הביא אותי לעיר שלא יצא לי בעצם לראות, ושבה ביליתי שלושה ימים ארוכים במיוחד כשאני נושמת אוויר קניוני, […]

אני כבר שלושה חודשים בבית החדש, ולפני זה גרתי שנה עם השותף המטורף, אז סה”כ שנה וקצת מאז שעזבה אותי השותפה הרצינית היחידה שהייתה לי והלכה לגור עם החבר שלה. ומילא היא, אבל היא לקחה איתה את הכלבה שלנו! להגיד ‘שלנו’ זה אולי קצת מוגזם, כי הכלבה (סטפית יפהפייה עם אישיות של פודל דיכאוני ו-20 […]

אני רוצה את מה שיש בסרטים, ואם כבר אז עדיף קומדיות רומנטיות. יש בחורה (יפה ורזה), היא פוגשת בחור (גבוה ושרירי), יש להם קצת מכשולים בדרך אבל הם עובדים קשה ומתגברים עליהם כדי להיות ביחד. וזה גם לא מכשולים כאלה נוראיים, זה מכשולצ’יקים חמודים כאלה, שנועדו להעביר שעה וחצי בכיף לפני שהכל מסתדר.

מה שאני מנסה […]

שבע בבוקר. השמש זורחת, הציפורים מצייצות. אני נוהגת למחלקה האונקולוגית. אומרות שלום לפקידת הקבלה, לאחיות, לרופאים, לשאר החולים. אני כבר מכירה את כולם. לוקחת מספר ואנחנו מחכות עד שמגיע תורה להתחבר לאינפוזיה. הרופא רוצה להוסיף עוד סוג של כימותרפיה לזה שהיא מקבלת עכשיו, וזה בלי קשר לתרופה הניסיונית, לזריקות, לאינפוזיות, לסטרואידים, לכדורים ולתרופות נגד תופעות […]

שמתי לב שכבר כמה שנים אני הולכת ברחוב עם הראש באדמה. אנשים שרואים אותי בטוחים שאני בדרכי לקפוץ מהגג הקרוב ביותר. אבל האמת היא שאחרי שנים של הליכה ברגל ברחובות העיר, אני בוהה במדרכה כדי לא לדרוך על חרא של כלבים.

כשאני הולכת ברחוב ולפני הולכים אנשים אחרים, תמיד משעשע אותי לראות אותם עושים פתאום זיגזגים […]

מדי פעם יושבים כמה אנשים מסביב לשולחן בפאב, רמות האלכוהול מטפסות בעדינות כלפי למעלה והשיחה מידרדרת קשות כלפי מטה. לפעמים במקרים כאלה מגיעים לנושא המשעשע של פוביות, ולאנשים תמיד יש סיפור על חבר של אח של איזה בת דודה ששמע על מישהו שמפחד משטיחים. אני מאוד אוהבת את השיחות האלה, במיוחד כיוון שהן גורמות לפחד […]

בכל שנות קיומו של הבלוג (או חמשת חודשיו, אם מתעקשים לספור) טחנתי כל הזמן כמה נחמד להיות אנונימית, השווצתי באיך לא סיפרתי עליו לאף אחד, ובכלל הייתי נורא מרוצה מעצמי על יכולת שמירת הסודות המופלאה שפיתחתי. הייתי נורא מאושרת מזה שסופסוף מצאתי מקום שבו אני יכולה להגיד את מה שבא לי בלי צנזורה, בלי אף […]

כבר יצא לי מכל החורים לשמוע שאני חיה בבועה רק בגלל שבחרתי לגור בעיר מסוימת. אני סובלת בשקט לא אופייני הערות מה-זה-מצחיקות על איך כל התל אביביים הם סנובים, פלצנים, שמאלנים יפי נפש, מבלים כל הלילה, מזדיינים עם כל מה שזז, מתלבשים במאות שקלים, מנותקים מהמציאות. אוקי, חלק מהדברים נכונים, אבל זה בגלל שאני אני. […]