נדמה לי שבפעם הראשונה בחיים אני מבינה למה אנשים רוצים בני זוג בצורה כל כך נואשת. כבר היו לי חברים ואהבתי אותם באמת, אבל אף פעם לא הרגשתי איזה צורך עמוק בנוכחות שלהם בחיי. זה היה כיף וכשזה נגמר זה היה זוועה, אבל אני חיה מצוין לבד, ורוב הזמן זה בכלל לא מטריד אותי. רק החוסר בסקס אולי, או מישהו לשפוך עליו עצבים לפעמים. גם הרצונות האלה עוברים, ועם הזמן אני שוכחת למה התאמצתי בכלל.
אבל בזמן האחרון יש לי הרגשה מוזרה. אני נורא עצובה, שזה מובן, אבל זה יותר מזה. אני חושבת שקוראים לזה ניתוק. אני באמת לא יצור מהורהר או חושב, או שמבין את עצמו יותר מדי, אז אני לא בטוחה שאני צודקת. אולי אני סתם עצובה, לא יודעת, אבל עכשיו אני מבינה שאפשר לשבת בחדר בשקט ולא לזוז, והחיים בחוץ ימשיכו להם בלי שמישהו יהיה מוטרד במיוחד אם אני אהיה חלק מהם או לא.
זה כמו שאין מי שיטפל בי כשאני חולה. אני חיה לבד כבר שנים ולא באמת רוצה שידאגו לי, למרות שכבר יצא לי להיות שפוכה על הרצפה ומקיאה בטירוף. אבל עד עכשיו שטויות כאלה לא הציקו לי, אז אין לי מושג מה עובר עלי פה. תמיד עשיתי רק מה שרציתי ולא נתתי לאף אחד להגיד לי מה כן או מה לא, אז למה אני פתאום מרגישה חוסר בקיומה של איזה ישות אחרת שתזהיר אותי מלעשות שטויות או תעודד אותי לצאת מהמיטה מדי פעם?
אני אוהבת את החברים שלי מאוד, והמשפחה שלי נחמדה ואפילו אקסטרימלי גדולה, אבל זה לא אנשים שחייבים לסבול אותי בכל מחיר ושיכולים לעשות לי שיחות נפש מעודדות כל יומיים. ואני לא באמת רוצה שיחות נפש, אוף. אני לא יודעת מה אני רוצה.
אני חושבת שאני רק רוצה מישהו שיהיה לו אכפת ממני. שידאג לי מדי פעם, שיצעק עלי כשאני מסתגרת, שיגיד לי שזה בסדר לא לעשות כלום, שיגיב באיזשהי צורה לקיומי. אולי בגלל זה אנשים מוצאים בני זוג. צריך מישהו שיהיה שם כדי להסתכל עליך ולהוכיח שאת חיה, שיחבר אותך לעולם הזה, שכרגע הולך ומתרחק ממני.
זה גם זה.
וגם הסקס.
5 באפריל, 2009 @ 11:40
5 באפריל, 2009 @ 11:43בני אדם הם יצורים חברתיים יקירה. אין שום דבר שיכול לשנות את זה.
ברור שאת יכולה להתקיים בעצמך, אבל לפעמים יש רצון להיות נזקק.
כולם אוהבים תשומת לב.
greentul - תאמין לי שאני כבר לא זוכרת.
סתם אחד - אני לא אוהבת להיות כזאת תלותית, אבל כן, תשומת לב זה תמיד דבר חיובי. אולי אני באמת צריכה חבר?
5 באפריל, 2009 @ 12:14
5 באפריל, 2009 @ 12:15תתחילי בקטן. נראה לי שסתם להיות מחוזרת יטעין אותך קצת..
המממ… אני לא חושב שזה רק הסקס.
אולי אני רגשי מדי בעניין הזה, אבל תמיד היה לי את הפחד הזה להיות לבד כל החיים. נכון - מפעם לפעם הפחד הזה הועם, אבל יש לנו משהו בביולוגיה שלנו, שגורם לנו לרצות לחיות בזוגיות. אני מניח שאצל אנשים מסוימים זה מודגש יותר מאצל אחרים. ככה זה היה אצלי. אני מאושר יותר שיש מישהי לצידי.
זה לא רק בגלל תשומת הלב. זה בגלל ההרגשה של להתעורר ליד מישהי, ללכת לישון לידה, לאכול לידה ארוחת בוקר וערב, להחליט החלטות ביחד. לדעת שיש השפעה מסוימת בהחלטות שלך גם על מישהי אחרת. וכן - זה גם תשומת הלב. זה האכפתיות.
יחד עם כל מה שכתבתי כאן, ואני יודע שזה לא מאוד מעודד אותך, אני כן חייב להוסיף איזו מילת עידוד עבורך:
5 באפריל, 2009 @ 12:33כפי שכבר כתבתי לך בפוסט הקודם, אני חושב שאת בחורה נהדרת. אני באמת חושב שמגיע לך גבר טוב, עם לב טוב, שיבין בדיוק את מה שאת עוברת, ויידע גם לתת כתף תומכת, ולדבר איתך בשפה שתנעם לך (לא בקטע שוביניסטי או משהו..).
5 באפריל, 2009 @ 12:55כל כך מבינה אותך. גם אני חשבתי פעם שאני לא חייבת שיהיה לצידי מישהו, ובמשך שנים הצלחתי לחיות די לבד. אלא שאז פגשתי את האדם הנכון (כן, יש דבר כזה) בזמן הנכון, והבנתי דברים שלא יכולתי להבין כשהייתי לבד.
סתם אחד - קל להגיד. להיות מחוזרת זו לא החלטה שלי. או שאתה מציע פה את עצמך לתפקיד הרמת האגו של אלמה?
גיא - אף פעם לא הטריד אותי עניין הלהיות לבד. ולהגיד שמגיע לי? לכולם מגיע מישהו שיבין אותם ויעשה להם טוב. אבל אחוזי הרווקים והגרושים והאנשים שסתם חיים בזוגיות אומללה לא משחקים לטובתי.
אורית - הייתי מאושרת בזוגיות, אבל אני בד”כ מאושרת גם לבד. ואני לא כזה מאמינה באדם הנכון שיפתור את כל בעיותי, בעיקר בגלל שזה הופך אותי ליצור פסיבי שיושב ומחכה שיצילו אותו.
5 באפריל, 2009 @ 12:59
5 באפריל, 2009 @ 1:11אני לא חושבת שהרעיון הוא “האדם הנכון שיפתור את כל בעיותי”. וגם לא הפכתי לאדם מאושר בגלל שאני בזוגיות. אני לא אדם מאושר וכנראה שגם לעולם לא אהיה. אבל שוב, יש דברים שהחיים ביחד נותנים שאי אפשר ליצור לבד.
ושלא יובן מכאן שאני מטיפה לזוגיות. אני ממש לא.
5 באפריל, 2009 @ 1:25אני כרגיל איתך…
אני כבר כל כך רגילה להיות לבד, והחיים שלי כל כך נוחים לי, טובים, מלאים ונעימים, שקשה להכניס מישהו פנימה, רק כדי שיכירו בנוכחות שלי…
אבל כן, לפעמים, יש מין תחושה כזו שאולי זה היה יכול להיות נחמד לנסות שוב את הענין הזה של הזוגיות, אולי יהיו שם הרפתקאות חדשות שלא היו שם פעם…
5 באפריל, 2009 @ 1:41אלמה - מציע? אז מה היה כל מה שעשיתי עד עכשיו?
אורית - אני אסתפק כרגע גם באדם לא ממש נכון. הצורך מוריד את הסטנדרטים.
כרובית - אני כל כך מדוכדכת וספקנית שקשה לי להאמין שזוגיות תהיה כזה דבר נפלא. אבל אולי כרגע זה עדיף לי. רעיונות איך מוצאים כזה דבר? ואל תגידי אתרי היכרויות!
סתם אחד - עשית יפה, אני מודה. תמשיך ככה ואולי אני לא אקפוץ מהגג בקרוב. זה הכל מוטל עליך!
5 באפריל, 2009 @ 2:25
5 באפריל, 2009 @ 2:50להיות זקוקה לבן זוג לא הופך אותך לתלותית, את פשוט אנושית. להיות תלותית זה להיות כמו אחת מחברותי שלא מסוגלת להתנהל במשך שבוע כשאין לה חבר/מישהו להטריד אותו ב-SMS ללא הפסקה. וכשאין לה אותו, אז היא מפגיזה אותי בSMS של “איפה את?… מה עושה?… בלה בלה בלה….” מעיק ביותר. זה תלותי. לרצות בן זוג שיפיג את הלבד המתמשך זה אנושי.
אני איתך.
אני בסדר לבד, אני בת 25 ביום רביעי, מארגנת שתיית יום הולדת בשלישי בערב עם חברים ודי מתרגשת ומרוצה. מרוצה פחות או יותר מהחיים שלי, למרות ש… חבר היה תורם. ואני בהחלט רוצה אחד שכזה.
בהצלחה לשתינו למצוא אותו, כל עוד הוא לא אותו האדם…
5 באפריל, 2009 @ 3:27תגובה כאן זה גם נחשב לסוג של עדות לקיומך, בקטנה? נראה לי שזה הכי הרבה שאני יכולה לעזור כאן…
אני מאחלת לך שיהיה לך כל מה שאת רוצה, ומהר.
5 באפריל, 2009 @ 3:27תתבישי לך!!! אני? שאני אמליץ לך על אתרי היכריות? אני מעדיפה כנראה לשתות את כל המים בירקון לפני זה…
איפה מוצאים דברים כאלו? בחיי שאם הייתי יודעת כנראה לא הייתי עדיין בחיפושים…
5 באפריל, 2009 @ 3:28מקפיסטה - מזל טוב! ואני לא חושבת שיש לנו מה לדאוג לגבי אותם בחורים. את גרה מעבר להרי החושך ולשתינו אין רכב, אז הסיכוי נמוך.
אפרת - אני מניחה שזה עדות לקיומה של אלמה. גם זה משהו.
כרובית - חס וחלילה, לא התכוונתי. אני רואה שאת איתי גם בחוסר החיבה לאתרי הכרויות. חייבת להיות דרך יותר נחמדה מזה.
5 באפריל, 2009 @ 3:31
5 באפריל, 2009 @ 3:33הממ.. kruvit, באופן נדיר למדי, אני דווקא מצאתי את זוגתי באתר היכרויות.
העניין הוא די פשוט - צריך להמשיך לנסות מצד אחד, ולא לרוץ למחשב אחרי כל דייט מוצלח/כושל לחפש משהו יותר טוב.
באתרי היכרויות אכן יש הרבה זבל - גם מהצד הגברי וגם מהצד הנשי - אבל מפעם לפעם, כאמור - באופן נדיר למדי - יש גם אנשים טובים, שהם “חומר מעולה” לזוגיות.
לי זה לקח כמה שנים טובות, ובדרך עברתי כמה מערכות יחסים, חלקן טובות יותר, חלקן פחות - אפילו, כמו כל אחד, התחשק לי מפעם לפעם להרים ידיים - אבל הפחד הזה חלחל בי שוב, ו”עליתי על הסוס” מחדש.
כאמור - בסוף זה עבד.
5 באפריל, 2009 @ 3:44יהיה בסדר מותק.
5 באפריל, 2009 @ 4:18דאלי - תהיה ספציפי. מתי?
5 באפריל, 2009 @ 4:48אלמה - יכולת ניפוח האגו שלי היא אדירה.
100% ערובה להסמקה. תשאלי את ליז.
5 באפריל, 2009 @ 5:25נראה לי שבסופו של דבר. אבל אם את רוצה תאריך ממש מדויק אני כבר אצטרך לפתוח לך בקלפים.בעקרון אני גם קורא בשמן קנולה זך אבל אני מרגיש שקלפים יתנו תוצאה מדוייקת יותר.נראה לי שזה שאת לא רוצה להשאר לבד ושלא התרגלת לזה זה דווקא סימן די מעודד.
5 באפריל, 2009 @ 5:33אולי ננסה לארגן משהו, שיוציא את כל הבחורים הנורמלים מהבית, בחתך גילאים סביר, ירכז אותם במקום אחד ואנחנו רק נעבור על פניהם ונבחר לנו. אולי נקח גם טלפונים לגיבוי, אם לא יצליח הראשון שבחרנו.
מה נארגן?
5 באפריל, 2009 @ 5:40מסכים עם כל מילה ממה שכתבת.לפעמים אני תוהה אם אני לא מוצא מישהי בגלל שבאמת אין מישהי “נורמלית” או בגלל שבאיזה מקום בפנים המצב הנוכחי מוצא חן בעיני וקשה לי להודות בזה.
בכל אופן אם תצליחי למצוא אל תהיי אנוכית ותאמרי איפה מצאת שאני אוכל גם.
סתם אחד - ליז היא בחורה רגישה. אני לא מסמיקה כל כך בקלות. תן מחמאה ותראה איך אני נשארת רגועה.
דאלי - אף פעם לא טענתי שאני רוצה להישאר לבד, זה פשוט מאוד קל ונוח. עכשיו אני רוצה צומי, וכמעט לא אכפת לי מאיפה הוא בא.
למה אתה מרגיש שקלפים יהיו טובים יותר? הקנולה זה רק לאירועים מיוחדים ולמקרים קשים?
כרובית - אם הייתי יודעת איפה יש בחורים שווים כבר הייתי עושה להם ביקורי בית. אבל אם תצליחי לארגן משהו כזה תהיי בטוחה שאני לא אשאיר אותך להתמודד איתם לבדך.
לירון - אם אני אמצא בחור שווה אתה רוצה לדעת איפה? כי אם אתה בענייני בחורים אנחנו באותה צרה.
5 באפריל, 2009 @ 6:07
5 באפריל, 2009 @ 6:12מצטערת מותק, לי זה לא נשמע כמו צורך בבן זוג. לא שצורך בבן זוג זה רע, כמה מהטובות ביותר קמות לפעמים בבוקר ומרגישות נורא נורא בודדות, אבל כרגע זה נשמע לי כמו תסמין יתמות ביחד עם ישיבה ממושכת מדי בבית.גם לשבת בבית זה לא דבר רע אלא שלפעמים באמת זה גורם לתחושת ניתוק מהעולם,שמוסיפה לתחושת הבדידות.
אבל היי, את לא בודדה באמת! תראי כמה גברים צעירים ויפים מחמיאים לך בבלוג!
5 באפריל, 2009 @ 6:24לא ניסחתי נכון.הכונה היתה שאם תמצאי מאגר של פנויים/פנויות אז תודיעי.אבל בגדול כן,אנחנו באותה צרה אבל משני צידי המתרס.
אני בתקופה האחרונה,בגלל האבל,בסוג של “תענית”יציאות בכלל ועם בחורות בפרט ואני חיב לומר שיש משהו ממכר בשקט.
5 באפריל, 2009 @ 6:31טוב אני חייבת להודות שסתם אחד אכן גרם לי להסמיק.
אני ממש ממש מבינה אותך. גם אני מאוד אוהבת את הלבד שלי, אבל מרגישה פתאום צורך להכניס עוד מישהו. מצד שני אני גם מאוד מסכימה עם מה שכרובית אמרה - שזה נורא קשה להכניס מישהו לתוך כל מה שבניתי לעצמי ועם זאת, נראה לי שברגע שהוא יבוא אני אמצא איך לשלב אותו.
אז איך באמת אפשר לארגן ארוע כזה שיכנס את כל הבחורים השווים במקום אחד?
רוזה - אני מסכימה לחלוטין, זה לא צורך בבנזוג, אבל זה יכול להיות פתרון אפשרי להרגשה הזאת.
חוץ מזה, תחשבי על נפלאות האינטרנט - מי אמר לך שהם צעירים ויפים? ומי אמר בכלל שהם גברים?
לירון - בחורות פנויות ושוות אני מכירה במיליונים. בנים שווים - לא. אם אתה מכיר שלח אותם לכיווני.
ליזי - פיספסתי משהו? את פנוייה שוב? אם לא, לכי לבחור השווה שלך ותבררי אם יש לו חברים.
5 באפריל, 2009 @ 7:10
5 באפריל, 2009 @ 7:34לפי התגובות כאן- אאחל לכולנו (כי לכל אחד מגיע) אהבה, או ברוח החג שבסדר הבא נבוא בזוגות
5 באפריל, 2009 @ 7:55אלמה, מצד שני הם וירטואליים, אז הם לא יכולים להבריז לך, להשאיר גרביים בסלון ולקחת אותך להורים. יש גם יתרונות לזה שהם לגמרי וירטואליים.
לימור - אופטימיות! אני מזהה את זה!
רוזה - מה שנכון נכון. שכחתי את החלק של לפגוש את ההורים (צמרמורות זוועה). ואני הרי לא אוכל יותר לעשות את זה לאף אחד. אני פשוט מציאה.
5 באפריל, 2009 @ 8:21
5 באפריל, 2009 @ 8:27אלמה - ניסיון עלוב לקבל מחמאות. חמוד לאללה, אבל עלוב.
חכי חכי, גם תורך יגיע.
ליז - העונג היה כולו שלי.
5 באפריל, 2009 @ 8:37לגבי הקטע עם ההורים-לא חשבתי על זה.בחורות ירדפו אחרי!
אמנם אצלי אין אבא אבל אמא גם ככה לא אוהבת לפגוש אנשים חדשים אז לא תהיה בעיה.
אני גם מציאה!
5 באפריל, 2009 @ 8:38ואצלנו במשפחה אין ארוחות שישי בערב, ואמא שונאת גברים ולא רוצה שנתחתן. גם אני מציאה!
5 באפריל, 2009 @ 8:39עוד לא הספקתי להכריז על זה, אבל כן, אני שוב פנויה
סתם אחד - אי אפשר לעבוד עליך. ספר מה היה עם ליז, אני סקרנית.
לירון ורוזה - מדהים איך כולנו כאלה מציאות נהדרות ובכל זאת לבד. העולם לא מעריך דברים טובים.
ליזי - צר לי. פוסט שונא גברים יבוא בקרוב?
5 באפריל, 2009 @ 9:24
5 באפריל, 2009 @ 9:38לא, סתם משהו מהורהר. אני משום מה לא שונאת אותו…
5 באפריל, 2009 @ 10:19יש לי רעיון (ותודה לשפם שהגיב לזרש):
כיוון שבבלוג שלך יש תנועה ערה של גברים או פנוים, או חברים של פנוים,
תפתחי פוסט היכריות, או בעצם פוסט משרד השידוכים.
גברים יפנו אליך בפרטי (תפתחי מייל מיוחד) עם הצעות על עצמם או על החברים השוים שלהם, ככה את מקבלת את זכות הבחירה הראשונה תודות לאירוח הרעיון. אחר כך תמייני עבור כולנו את ההצעות הנותרות, ותפזרי בינינו את הגברים שלא יפסיקו להתדפק על הדלתות.
כל אחת שתרצה להשתתף תגדיר בערך את הדרישות שלה, ואת תתאימי לפי זה את הגברים שיגיעו אליך.
את הכי פנויה בזמן מבין כולנו, לא?
יאללה, פרויקט השבת #3 יוצא לדרך?
5 באפריל, 2009 @ 11:04כרובית - אני לא משרד שידוכים. ובמה זה שונה מאתרי הכרויות ששתינו לא אוהבות?
5 באפריל, 2009 @ 11:37את המנהלת
וכוח זה משכר…
6 באפריל, 2009 @ 12:03כרובית - וואלה, באמת הרגשתי איזה הנגאובר קטן ולא הבנתי מאיפה זה בא. אני מבטיחה שאם יהיו פונים מעניינים אני אעביר אותם אליך.
6 באפריל, 2009 @ 12:42את כותבת מעולה. אבל ממש.
6 באפריל, 2009 @ 1:48אלמה יקירה, אני אומנם לא יכולה לומר לך מתי תגיע הזוגיות המיוחלת. אבל אני אנצל הזדמנות זו לספר לך שהתגלגלתי לבלוג שלך במקרה (ולא ניכנס לדיון סוחף מה זו מקריות והאם היא קיימת)ומאז אני עוקבת באדיקות. את כותבת כל כך יפה ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגש במעט מילים. מאחלת לך ימים יפים יותר. אל תפסיקי לכתוב!
6 באפריל, 2009 @ 9:22טל והילה - תודה!
6 באפריל, 2009 @ 10:30זה לא גליק כזה גדול, הזוגיות הזה. האחרונה שסיימתי גרמה לזה שאני אחזור לליתיום. הנה לך אירוניה נהדרת על “מישהו שיטפל בי כשאני חולה”.
אין בחורים שווים, אגב. יש רק גברים-שאין-להם-חסרונות-שאי-אפשר-לחיות-איתם.
6 באפריל, 2009 @ 10:51נמרוד, תמיד אופטימי הא…?
6 באפריל, 2009 @ 10:54מה זה?!???
נהיה כאן ממש בלאגן בתגובות!!!
את יודעת כמה זמן לקח לי למצוא מה כתבת לי?
הייתי צריך לעשות CTRL+F.
6 באפריל, 2009 @ 11:14ליזי, המצב שלכן טוב בהרבה משלי. אתן עוד יכולות למצוא גבר-שאין-לו-חסרונות-שאי-אפשר-לחיות-איתם. אני גבר מהסוג השני, נדונתי לשנים ארוכות של “אתה בלתי נסבל”, “זה לא אני, זה אתה” ו”לעזאזל, אתה נראה נורמלי!”.
נמרוד - מצוין, לסמים מעניינים באמת עוד לא הגעתי. אז אתה ממליץ על ליתיום?
ראיתי בחיי כבר הרבה זוגות מוזרים. גם עם החסרונות שלך יש סיכוי למצוא מישהי שתסבול אותם. אני מקווה שזה עובד גם ההיפך ויש גברים שיסבלו את החסרונות שלי.
דאלי - מאמי, אל תאמץ את עצמך. חס וחלילה שלא יקרה לך משהו מהקונטרולים המסוכנים כאלה.
6 באפריל, 2009 @ 11:28
6 באפריל, 2009 @ 11:37אה הם באמת מסוכנים? חבל שאת לא מידעת את הציבור.
6 באפריל, 2009 @ 12:11פעם, לפני איזה עשור וקצת, אמא של חבר טוב שלי אמרה לי שבגילי זה טבעי להתבאס מזה שאין לי מישהו.
נו, ועכשיו, בגילנו הנוכחי, זה על אחת כמה וכמה לגיטימי וטבעי.
אז זה מה שיש לי להגיד לך, כולל המסקנות המתבקשות והאחד ועוד אחד.
6 באפריל, 2009 @ 12:35אלמה - לא, אני לא ממליץ על ליתיום. או ליתר דיוק, אני ממליץ בחום על ליתיום למי שזקוק לו, וקיבל מרשם וכאלה; אני לא ממליץ על ליתיום למי שלא זקוק לו - כלומר, לא קיבל מרשם וכאלה - ואני לא מאחל לאף אחד להיות זקוק לו.
מצד שני, זה הדבר היחיד שמאפשר לי לתפקד באופן פחות-או-יותר נורמטיבי בחברה, אז במצבי, כן, אני ממליץ על ליתיום - בהנחה שהוא בא במרשם וכאלה.
גם אני מבלה המון זמן בבית ורואה את החיים חולפים בחוץ, והם באמת עושים את זה בלי שום התחשבות. ברגע שמתנתקים קשה שוב למצוא את הנקודת חיבור הזו חזרה לעולם ו(אני יודעת שאולי זה לא הדבר הכי מעודד להגיד)קל להשתוקק לבן זוג כפיתרון, כדבק, אבל בסופו של דבר גם בני זוג הם לא הדבק בזמנים כאלה, משום מה זה צריך לבוא מבפנים.
אם זה מנחם אותך אני נורא מזדהה עם הצורך במישהו (אפילו לא בן זוג, סתם, מישהו איכפתי) שיחבר אותי חזרה לעולם, אבל אין, אז כנראה שצריך לבד איכשהו.
6 באפריל, 2009 @ 12:43דאלי - זה לא לגילנו, צריך להכיר בעובדות.
הרף - התבאסתי, אבל אין לי מה לעשות עם זה הלאה.
נמרוד - אל תדאג, אף אחד לא רץ לחפש תרופות במרשם. אם כבר להתמכר למשהו אז ויקודין, אבל רק בגלל שאני אוהבת את האוס.
תות - לא התנחמתי. אני לא חושבת שזוגיות שבאה מצורך כזה יש לה סיכויים טובים להצליח. עד עכשיו זה עבד לי רק בנקודות שבהן הייתי שלמה ומאושרת עם עצמי. אבל במקרה הצורך גם תחליפים מתקבלים.
6 באפריל, 2009 @ 1:25
6 באפריל, 2009 @ 4:29כנראה אנחנו כמו ציורים של ואן-גוך.
לא מוערכים בהתחלה אבל ידועים כיצירות מופת בסופו של דבר.
6 באפריל, 2009 @ 6:16לירון - תמיד רציתי להקדים את זמני. אבל אז הבנתי שיכירו בזה רק אחרי שאני אמות, ואז כבר מה אכפת לי. אי אפשר שיכירו בנו בתחילתו של דבר ולא בסופו?
6 באפריל, 2009 @ 6:43בתור חובבי אבודים שאנחנו נראה לי שרק מתי שנצליח למצוא את המנגנון שמחזיר אותנו בזמן כמו שג’ון לוק עשה נוכל להשפיע על איך שיכירו בנו.
או שנגמור כמו עומאר בסמויה.
6 באפריל, 2009 @ 6:43אלמה - כן, אבל בשביל זה צריך להיות סלגית כוסית שאין לה מה להפסיד.
6 באפריל, 2009 @ 7:51בקשר למה שתות כתבה וענית לה. זה איזה כלל אכזרי של הטבע שאם את משדרת שסבבה לך וטוב לך במצבך אנשים יפלו לרגלייך ויהיה לך עוד יותר סבבה (חוץ מניעור נודניקים), ואם רע לך אז החיפוש אחרי משהו או מישהו שיהפכו את הרע לפחות רע נדון כנראה לכשלון. ככה זה היה אצלי.
החדשות הטובות הן שמידי פעם מרגישים טוב בלי סיבה מיוחדת (כנראה המח דואג לעצמו איכשהו או שמטפלים בדכאון פסיכולוגית / רפואית) וזה הזמן להסתער או מה שזה לא יהיה שאתן הבנות עושות כשאתן תופסות אומץ. לכן אני עם רוזה. בן זוג הוא לא פתרון אפשרי להרגשה הזו. בן זוג יבוא אחרי שתפתרי את ההרגשה הזו.
הסתייגות - נא להוסיף כנראה ולדעתי בכל פינה אפשרית בתגובה כי זה לא מתמטיקה וזה שכל מי שאני מכיר ככה זה לא אומר שאי-אפשר אחרת.
לירון - אף מילה על “הסמויה”! עוד לא התחלתי את עונה 4. אני מתה על עומאר ועכשיו הפחדת אותי.
סתם אחד - אה, סליחה על הבורות אבל מה זה “סלגית”? הנוער של ימינו והביטויים המגניבים שלו…
nakamir - אני לגמרי מסכימה עם כל מה שאמרת ובלי הסתייגויות. אבל אני צריכה לצאת מההרגשה הזאת עכשיו, וגבר כלשהו יכול להיות פתרון למצב. לא שאני יודעת איך להקריץ גבר כלשהו במצבי המדורדר, אבל נחשוב על זה.
6 באפריל, 2009 @ 8:12
6 באפריל, 2009 @ 8:28אופסס..
תשכחי שאמרתי משהו.
נחליף נושא.אז מה את אומרת על מזג האויר?
6 באפריל, 2009 @ 9:01אלמה - סלגית זה סלבריטאית סוג ג’. או במילים אחרות משתתפי האח הגדול VIP.
7 באפריל, 2009 @ 12:03פשששש, כמה תגובות. את מוקפת אהבה מהחברים ומהקוראים. זה בסיס טוב למצוא בן זוג אוהב.
7 באפריל, 2009 @ 1:26יוחאי - אהבה וירטואלית זה מצוין, אהבה אמיתית זה עוד יותר טוב. בוא נראה אם אחד יוביל לשני.
10 באפריל, 2009 @ 2:51קצת באיחור אני יודעת… (כן כן מורין) בעבר יצא לי מספר פעמים (לא מועט) להיות במצב שאת מתארת (אני נוטה לדיכאון שהיה גורם לי להסתגר בתוך עצמי לתקופות לא קצרות), ועם כל הזלזול באתרי ההיכרויות, אין ספק שזה שעשרות אנשים פונים אליך תוך שעות מעטות, ואת יוצאת לשניים שלושה דייטים לאימון, מהווה את האמצעי הכי נוח להעלות את תחושת ה”סבבה” הזאת שגורמת לזה שעוד אנשים, (למשל חברים של חברים במסיבת גג עלובה) ירצו להכיר אותך.
10 באפריל, 2009 @ 4:20מורין - זה אחד הטיעונים הטובים ביותר שיצא לי לשמוע בעד אתרי הכרויות.
11 באפריל, 2009 @ 3:27רק רציתי להגיד שגם אני אוהב אותך
11 באפריל, 2009 @ 11:18עמוס - מה זה כל האהבה הזאת פתאום? שקלתי להסמיק אבל החלטתי נגד לבנתיים.
15 באפריל, 2009 @ 6:33סתם רציתי להגיד. למה חלטת נגד?
15 באפריל, 2009 @ 6:45עמוס - קשה לי עם אהבה. אתה לא יכול לסמפט אותי פלוס קודם?
19 באפריל, 2009 @ 1:49אוקיי, סגרנו.