מסתבר שאני לא צעירה מדי כדי לחטוף התקף לב. כמה נחמד לגלות, באמת הרגשתי שחסר לי הידע הזה בחיים. מה שקרה זה שיצאתי לאנשהו וחזרתי הביתה אחרי שעה. וכשנכנסתי, אף חתולה לא באה להגיד לי שלום ולבכות על למה עזבתי אותה ולהתפתל לי בין הרגליים ולחכות לליטופים.

אז הלכתי לחפש אותה, ובדירה הקטנטנה שלי זה לקח בדיוק דקה וחצי, אבל לא מצאתי שום שסק. מה שהיה די מפתיע כי החלונות היו סגורים וגם הדלת, והיא אמנם גאון הדור החתולי אבל הודיני היא לא. קראתי לה בעדינות ואפילו עשיתי קולות של פסססס, למרות שאני לא חושבת שזה מדבר לחתולים בכלל אבל לא היה אכפת לי לנסות. וכשלא הייתה תשובה הצעקות שלי אולי גלשו קלות לכיוון ההיסטריה, אבל החתולה לא הופיעה.

חיפשתי בכל מקומות המחבוא שלה, פתחתי את כל הארונות וגם את המקרר והמיקרו, ליתר ביטחון, וכלום. ירדתי למטה למקרה שהיא יצאה איכשהו וחיפשתי אותה בחצר וברחוב, וגם דיברתי עם שני שכנים שהדלת שלהם הייתה פתוחה, אבל הם לא ראו אותה וגם אני לא.

כשחזרתי הביתה היה נדמה לי ששמעתי יללה קטנטנה, אבל זה היה כל כך חלש שלא ידעתי אם דמיינתי את זה או ששסק נמצאת על סף מוות, ועל זה ממש לא יכולתי לחשוב. כולי בטירוף התחלתי להפוך את הבית, רק למקרה שהיא אולי נכנסה מתחת לספה (למרות ששממית לא יכולה להיכנס לשם), או שהיא גוססת בחלק שלא ראיתי של המקפיא. הגיון אף פעם לא היה הצד החזק שלי, ובאותו שלב הוא כבר ממש לא היה חלק מהסיפור.

וכשכבר כמעט ויתרתי, ונעמדתי באמצע החדר ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו, אם לחפש שוב בכל אותם מקומות, אולי לרדת למטה ולחטט בגינה של השכנים, או סתם להתחיל לבכות, שמתי לב שאחת הכריות נראית כאילו היא הולכת ליפול מהמיטה. וכשבאתי להחזיר אותה למקום היא שקלה קצת יותר מכרית נורמלית, ולפני שהספקתי אפילו להתפלא קפצה ממנה חתולה קטנה ומנומנמת. מתברר ששסק נכנסה לישון בתוך הציפית, ולא הואילה לצייץ או לצאת גם כשאמא שלה עברה התמוטטות עצבים.

היא עשתה קולות לא מרוצים מזה שהערתי אותה והלכה להתכרבל בפוך, והשאירה אותי לאסוף את שברי עצמי מהרצפה. וכשנשכבתי על המיטה וחיכיתי שהלב שלי ייזכר איפה הוא באמת אמור להיות, היא באה ונעמדה לי על הבטן, עשתה כמה סיבובים, גרגרה באושר ונרדמה.

אין לי מילים לכמה אני מאושרת מזה שלוסט חוזרת. אוקי, אולי בכל זאת אני אמצא מילה או שתיים, הרי בשביל זה אני פה. אני מאוד אוהבת סדרות, זה ידוע, ואחת הסיבות היא שיש להן סיפור מאוד ארוך שמאפשר לי לאהוב אותן ליותר משעה וחצי. ובגלל זה גם אני לא רואה סדרות שאין בהן עלילה עונתית מתמשכת - אם אין שום דבר בדמויות שיגרום לי לרצות לראות עוד כדי לדעת מה קורה איתן, אין טעם לבזבז על זה זמן. ובזאת מחקתי מסדר היום שלי את כל “חוק וסדר”, “CSI“, “פמילי גאי” וחבריהם. נתתי להן צ’אנס, הם היו חביבים, אבל לא מספיק התעניינתי כדי לטרוח ולראות את הפרק הבא.

והרי כל מה שיש באבודים זו עלילה מתמשכת, ואפילו יותר מזה - סיפור אחד שנמשך כמה שנים. זה בדיוק בשבילי. ולמרות שאני בחורה חסרת סבלנות, וחייבים להודות שחוסר התשובות של לוסט תסכל אותי רבות, עדיין מצאתי המוני סיבות להמשיך ולראות, וסוייר הוא רק אחת מהן. אני לא זוכרת עוד סדרה שהוציאה אותי כל שבוע כל כך מתוסכלת / מבולבלת / חסרת נשימה / חושבת על תיאוריות פילוסופיות שונות. וכל דבר ביקום שגורם לי להפעיל את המוח חייב לקבל הרבה כבוד, זה לא קורה בקלות.

במשך הזמן התפתחה אצלנו מסורת, ויחד עם כמה חברים התחלתי לראות את הסדרה בטלוויזיה ולא באינטרנט, אצל מישהו שיש לו טלוויזיית LCD גדולה וגם המון שתייה ונשנושים. וגם השנה אנחנו מתכננים לראות ביחד את הסדרה כל שבוע. לפחות ככה יש אנשים שמספיק דפוקים כדי לדבר איתי במשך שעות על מה בדיוק קרה שם ולמה.

ועם כל הצער על כך שזו העונה האחרונה, חייבים להעריך סדרות שיודעות להסתיים בזמן ובכבוד, ולא מושכות עוד שנים של שעמום רק כי יש בזה כסף. אבל יש לי רק דבר אחד חשוב להגיד ליוצרים של אבודים, לאנשים שיהיו בסביבתי בזמן הפרק האחרון, וליקום בכלל - אם אחרי 6 שנים של דיונים ומחשבות והרהורים ומתח רציני ועצבים ותסכולים, התשובה בסוף תהיה משהו מטופש בסגנון “חייזרים עשו את זה”, אני לא אהיה אחראית למעשי. ואני ראיתי את “בדרך למטה” וגם אהבתי אותו, רק לידע כללי.

אני מרגישה שאני עומדת בפני החלטה חשובה. היא הולכת ומתקרבת אלי כבר כמה ימים, וניסיתי להתעלם ולהגיד לעצמי שאני מדמיינת, אבל עכשיו כבר אין דרך להתחמק. יש שתי אופציות, ואני חייבת לבחור אחת מהן. אוקי, האמת היא שיש אופציה שלישית, וזאת האפשרות הבדרך כלל מועדפת עלי של לא לעשות כלום ולתת למצב להמשיך כמו שהוא, אבל בניגוד להיסטוריה ארוכה ומוצלחת של אפאתיות כללית, הפעם את זה ממש לא בא לי לעשות.

מצד אחד, אני מתה על שיער ג’ינג’י לבחורות. ואולי כתום הוא לא בדיוק הצבע המושלם עבורי, אבל מי באמת מושלם בימינו. והוא כל מה שאני אוהבת בבחורים ובצבעים - נראה טוב, יש לו אישיות, והוא עושה אותי מאושרת. מצד שני, אין דרך להתעלם מזה שצבע ג’ינג’י מתנהג כמו כל גבר שאי פעם פגשתי, ותוך חודש מקסימום דוהה מצבעוני ונוצץ למשהו חום, שהוא אולי חביב אבל ממש לא מה שהעטיפה הבטיחה לי. מסקנה - שיער ג’ינג’י שווה אושר ושמחה לחודש ואח”כ חזרה לשממת החום הרגילה.

שחור לעומת זאת מתאים לי למדי, נראה מרשים במיוחד, ומחזיק מעמד הרבה זמן. אפשר לומר ששחור הוא החבר עובד ההייטק שכל בחורה שיודעת מה טוב בשבילה אמורה לרצות. אבל כיוון שאין לי שמץ של מושג קלוש מה אני רוצה, יש בעיה בזה שצבע שחור נשאר לנצח. ואם מתישהו ימאס לי ממנו אי אפשר לצבוע שוב וצריך לחכות בסבלנות שהוא ילך לדרכו בזמנו החופשי. מה שבפעם האחרונה לקח כמעט שנה, ואני לא חושבת שאני יכולה להתחייב לכל כך הרבה זמן. הרי ידוע שיש לי בעיית מחויבות, וזה פשוט לא משהו שאני מרגישה כשירה להחליט עליו סתם ככה בלי הרבה הכנה נפשית אינטנסיבית ואולי גם פאדג’ שוקולד.

ואם נעזוב לרגע מטאפורות דביליות שלא באמת מובילות לאף מקום, עדיין יש את האפשרות של לא לעשות כלום ולהישאר בחום. אבל זה משעמם. אני לא יכולה להסתכל במראה מרוב שאני משעממת את עצמי. אולי הפתרון ההגיוני הוא לצבוע לג’ינג’י, להיות מאושרת חודש, ואז כשזה ידהה לעבור לשחור? אבל, וזה בעצם שני אבלים גדולים - אין לי את היכולת לצבוע לעצמי את השיער, זאת אומרת ספר, זאת אומרת הרבה כסף בכל פעם מחדש. וגם (אבל גדול מספר שתיים) צביעה עושה דברים לא טובים לשיער, אז כדאי כמה שפחות. מה שאומר שאני כנראה לא אצבע פעמיים בתקופה הקרובה, מה שאומר שאני צריכה להחליט. החיים שלי קשים.

אני לא חושבת שזו בקשה גדולה מדי שסטוצים חד פעמיים יישארו כאלה. הרי יש סיבות למה אני בוחרת לשכב עם אנשים שאני לא מכירה, וזה כי: 1. לא בא לי להכיר אותם. 2. אני רוצה סקס בלי סיבוכים. ולא שזה קורה כל יומיים וחצי, אבל אני תומכת לגמרי בתיאוריה ומדי פעם גם במעשה. מה שאני לא מצליחה להבין זה סקס בלבד עם אנשים שאני כן מכירה וצריכה לראות על בסיס קבוע.

אני יודעת שזה נראה קל - הבנאדם רוצה סקס, יש פה בחורה, לא צריך להתחיל ולהכיר ולצאת ולתהות אם היא מעוניינת או לא ומתי להתקשר. לכאורה זה פיתרון טוב. וזה כל מה שזה - אין פה שום התייחסות לי, לאישיותי המדהימה, ליכולותיי במיטה, או לשום דבר אחר. זה עניין של זמינות בלבד. הייתי באותה מידה יכולה להיות כל בחורה אחרת, והוא עדיין היה רואה פה אופציה לגיטימית לסקס, רק בגלל שאני כאן מולו.

אבל במציאות נראה לי ממש לא נעים לי לצאת עם חברים ולחשוב כל הערב על איך אחד מהם נראה בעירום. ועוד יותר יביך אותי לדמיין מה הוא חושב בזמן שהוא שותה את הבירה שלו, ואם זה במקרה קשור למה שהלך באיזה לילה במיטה. וברור לי ולביטחון העצמי הפתטי שלי שהוא יחשוב רק דברים רעים, וחברים כבר אין מצב שנהיה אחרי זה. אז אני שומרת מרחק בריא ביני לבין חיי המין של החברים שלי, ואם יש לי צורך להתפשט בפני מישהו אני מוודאת טוב טוב שהוא ישכח מי אני אחרי חמש דקות מקסימום.

אז התחמקתי באלגנטיות מהרמזים השונים, ואז בקצת פחות טקט מההצעות הלא ממש עדינות, ובסוף כבר לא יכולתי יותר ועניתי לשאלה ישירה ב’לא’. ולמרות כל זאת הוא לא קולט. גם בימים טובים אי אפשר להאשים אותי בנחמדות, וזה שיש לו ביטחון עצמי זה דבר בריא ואפילו מומלץ, אבל בכמה דרכים שונות כבר אפשר להגיד ‘לא רוצה’?

אני בהתלבטויות קשות - האם להתחיל עבודה חדשה בתחום שונה לגמרי, שבה אני אעבוד פי 2 ממה שאני עובדת כרגע רק כדי להגיע לאותו שכר לא מרשים?

זה שהעבודה שלי יצאה לי כבר מכל החורים זה ידוע, אבל אני לא יודעת הרבה על העבודה החדשה. יש סיכוי שהיא תהיה נחמדה ויש סיכוי שאני אסבול עמוקות. עדיין אין רמזים לאף כיוון. ובמה שאני עושה כרגע, כמה שלא בא לי על זה, אם אני רק אעבוד קצת יותר אני ארוויח סכומים שאפשר יהיה לחיות מהם. בעבודה החדשה אין שום סיכוי לעשות יותר כסף ממה שכבר מציעים לי.

מה שטוב בעבודה החדשה זה שהיא מחוץ לבית ועם אנשים, ובמצבי המבודד זה נראה לי ממש חיובי. אבל אם מסתכלים על זה בצורה קרייריסטית אפשר להגיד שהיא די צעד אחורה. צעד גדול ומשמעותי לכיוון הפוך מהתקדמות כלשהי.

על יצירתיות או מחשבה או הנאה אמיתית ממה שאני עושה כבר די וויתרתי. אחרי כל כך הרבה עבודות משעממות זה לא ברשימת הדרישות שלי. אבל העבודה החדשה קשורה איכשהו לתחום שאני מחבבת, אז יש סיכוי שיהיה לי נחמד שם. אוף, אני לא יודעת מה לעשות.

1. איש עומד ברחוב ומחלק פליירים. בחורה שנוסעת לאט על אופניים מתקרבת אליו. הוא מושיט לה פלייר, היא מנסה לקחת אותו תוך כדי נסיעה, לרגע הידיים שלהם כמעט נפגשות, אבל הם כבר רחוקים מדי והיא לא מצליחה לתפוס. זה היה ממש שירה בסלואו-מושן, כמעט הקפלה הסיסטינית, רק עם פליירים.

2. אני הולכת ברחוב, לשם שינוי בלי מוזיקה באוזניות, כשפתאום פונה אלי מישהו ב”סליחה”. אני עוצרת לראות מה העניין, והוא אומר לי: “רק רציתי להגיד שאת נורא יפה”. וזהו. לא היה פה המשך, הוא לא רצה ממני כלום, רק להגיד את זה ודי. אז אמרתי “תודה” והלכתי. עשה לי את היום.

3. איש ברכב 4X4 ענקי מנסה להיכנס ברברס לחנייה פנויה. אחרי 10 דקות של ניסיונות לא מוצלחים כנראה נמאס לו והוא מבין שזה לא הזמן ללמוד לחנות. הוא מעלה את כל הצד הימני האחורי של האוטו על המדרכה וסוגר אותה לגמרי, בזמן שהצד השמאלי הקדמי נשאר לחסום חצי מהכביש, והולך לדרכו.

4. אני יושבת בשדרות רוטשילד על ספסל ומחכה למישהו. ברחוב עובר אוטו של ערסים - עם באסים בפול ווליום ואורות סגולים מהבהבים. כמה דקות אח”כ עובר בשדרה איש עם כלב של ערסים - עם קולר שמהבהב בכל הצבעים. נורא הצטערתי שהוא לא בא עם מוזיקה משלו.

נראה לי שאיבדתי את היכולת ליהנות ממקלחות. מאמבטיות אף פעם לא התלהבתי (אחרי רבע שעה זה נעשה משעמם), אבל מים זה דבר נפלא שגורם לי אושר בכל צורה שהיא. באוניברסיטה הייתי כותבת בראש סמינרים שלמים תוך כדי שחייה, ויש לי רעיונות שמשנים סדרי עולם בכל פעם שאני רק מתקרבת לים, אז איך הגעתי למצב שבו אני יכולה להיכנס ולצאת ממקלחת בפחות זמן משלוקח לי להחליט מה ללבוש?

כשהייתי קטנה ההורים היו צועקים עלי לצאת מהמקלחת כי כבר עברה חצי שעה ואני מבזבזת מים. אבל אז הגיע הצבא, ואני הייתי בבסיס סגור. וכשלקומה שלמה של מגורים יש 6 מקלחות משותפות בלי דלתות, ושעה לבוא מאיפה שלא יהיה, להתקלח ולרוץ לארוחת ערב - לומדים להצטמצם. כל מה שיכולתי לעשות זה להירטב, להסתבן, להישטף ולצאת. ואם שקלתי להתמהמה, טור של בחורות שעומדות ליד המקלחת ונועצות בי מבטים זועמים שינה את דעתי מהר מאוד. לא היה אפילו טעם לסגור ולפתוח את הברזים, הכל עבד בשיטת הסרט הנע - אני יוצאת והבאה בתור כבר מתחת לזרם. בימים לחוצים אפילו היינו מתקלחות יחד - אחת מסתבנת והשנייה נשטפת. לא היה זמן לשום דבר חוץ מיעילות מוחלטת.

ומאז אני עושה מקלחות של 5 דקות, אלא אם כן אני חופפת ואז זה 10 דקות מקסימום, כולל מרכך. אבל עכשיו, כשהבית קר והמים רותחים, אני מוצאת את עצמי לא ממש רוצה לצאת. הרגלים של שנים גורמים לי לתהות למה אני מבזבזת את הזמן בלעמוד מתחת לזרם של מים, אבל לפעמים זה פשוט קורה. זה די נחמד אפילו.

אווטאר

סרט יפהפה ומרשים, אבל כל האפקטים בעולם לא ישנו את העובדה שהוא לא סרט טוב. חצי מהזמן העברתי בלהתפעל מכמה הוא מגניב ומלא אקשן ואיזה מדהים זה לזרוק דברים על הצופים בתלת מימד, ובחצי השני הצטערתי שהם לא השקיעו קצת מהתקציב שלהם באיזה תסריטאי או שניים.

העלילה מטופשת (אני יכולה לסכם אותה בשתי שורות ועדיין לא לפספס אף פרט), הדמויות משעממות (שקלתי להיות מושפעת מזה שהגיבור הראשי שווה, אבל אפילו זה לא שכנע אותי, שתבינו עד כמה המצב היה רע), המסרים מרביצים לך בראש (וכולם כבר יודעים שכמה שהמסר פחות בוטה הוא יותר משפיע, אז למה להיות חינוכיים ומעצבנים בכוונה? כנראה כדי שאף דביל בקהל לא יפספס את העובדה שהוא רואה משהו עמוק וחשוב ולא סתם סרט פעולה), הרעים הם קריקטורות של רעים, החיילים הם סטריאוטיפים, וכל מה שקורה שם צפוי ברמות על.

אין מה לדבר על התפתחויות מעניינות או על דיאלוגים (”אתה צריך לבחור מישהי” - “כבר בחרתי, אבל היא צריכה לבחור אותי” - “היא כבר בחרה!” - הם מתנשקים. ברצינות? מישהו כתב את זה תוך כדי שהוא מזיל דמעה מהרומנטיקה המדהימה של עצמו ועוד שילמו לו?). ככה שאם מורידים מהסרט את הטכנולוגיות המרשימות, לא נשאר בו כלום. וגם יצאתי מעניין המשקפיים המיוחדים עם כאב ראש של החיים.

היהודי הטוב

החיים של מורה יהודי לפיזיקה מתחילים להתפרק - אשתו זורקת אותו מהבית ורוצה להתחתן עם מישהו אחר, אחיו תופס את האמבטיה ומסתבך עם המשטרה, השכן שלו הוא גוי שמשתלט לו על הדשא, סטודנט מנסה לשחד אותו בזמן שהוא מועמד לקביעות, והוא מבלה את זמנו בלבכות על למה אלוהים עושה לו את זה.

כשהאחים כהן עושים סרטים טובים הם לא מסתפקים בפחות מגאונות טהורה, וגם כשהם עושים סרטים שאני לא אוהבת, רוב העולם נוטה לא להסכים איתי בנושא. אני עדיין לא בטוחה איפה הסרט הזה נופל בסקאלה שלי, אבל אני חושבת שכנראה אי שם באמצע - הוא טוב ומשעשע ויש לו עלילה, אבל לא היה בו משהו שגרם לי לרצות לראות אותו שוב. יש פה המון סמלים ומשמעויות ודיונים בקיומו של אלוהים, בדת ואמונה ובחיים בחוסר וודאות, שלא לדבר על כל היהודיות המטורפת של הסרט, אבל לא היה לי מספיק מצחיק או מעניין בשביל לנסות ולחשוב למה התכוונו האחים כהן בסרטם.

האחים בלום

דווקא הסרט שהכי אהבתי הוא זה שלא ראיתי בקולנוע. שני אחים יתומים גדלים ומתמחים בתרגילי עוקץ מתוחכמים, יחד עם יפנית שלא מדברת אבל נוטה לפוצץ דברים. האח הצעיר רוצה לפרוש אבל משתכנע לתרגיל אחרון, בו הוא פוגש מיליונרית מוזרה ומתבודדת (רייצ’ל ווייז המדהימה כהרגלה).

תמיד אהבתי סרטי עוקץ ונוכלים, ו”האחים בלום” מצליח להיות מעניין, רומנטי, שנון ומשעשע, ולספק טוויסטים והפתעות בלי להיות צפוי מדי. יש בו דמויות מוזרות ונהדרות, צילומים יפהפיים ועלילה זורמת. הוא מצחיק ומרגש, מקסים וכייפי, ואפילו נותן קצת חומר למחשבה על החיים, על אמת והעמדות פנים, ועל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים. מעולה.

בתי קפה הם המשרדים החדשים של כל הפרילנסרים שמשוטטים להם חופשי ברחובות בשנים האחרונות. יושבים בטרנינג ובוהים בלפטופים שלהם, שותים את אותו הפוך מסכן במשך כמה שעות, ודואגים שלמלצרים לא יהיה בודד במהלך היום. אני ממש בעד, בעיקר כי גם אני מהאנשים חשוכי המשרד וימי החופש, ולעבוד מהבית יכול להיות די משעמם. אז גם אני מעבירה שעות איכות בבית קפה קטן, קצת עובדת, הרבה משוטטת באינטרנט, נזכרת איך נראים יצורים אנושיים, ובאופן כללי מבזבזת על עוגות שוקולד יותר כסף מאשר אני מרוויחה.

וגם כשבא לי לעשות תכשיטים אני צריכה למצוא לעצמי תחליף לסטודיו. חתולת ההרס מאוד אוהבת שקיות מרשרשות ודברים נוצצים, וכשהיא קופצת עליהם ומפזרת את כל החלקים הקטנטנים בכל הבית - אין יצור יותר מאושר ממנה. ועם כמה שהפנמתי שמטרתי בחיים היא לעשות אותה שמחה, אני נוטה להיות קצת פחות נלהבת מהמשחק הספציפי הזה, מה שגורם לי לקחת את עצמי ואת מיליוני החלקיקים שאני צריכה להרכיב וללכת למצוא מקום אחר לעבוד בו.

למרבה הדכדוך אין בקרבה המיידית של הבית החדש שלי יותר מדי בתי קפה נחמדים עם משטחי עבודה. אז לקחתי את עצמי ל”קפה קפה” הקרוב, מקום מעצבן שהיתרון היחיד בו הוא הספות הנוחות, וספגתי בשקט את המחירים החצופים ואת הדיאט קולה שפג תוקפו. חשבתי שכולם יסתכלו עלי מוזר ויתהו אם אין לי בית לפתח בו תחביבים, במיוחד עם כל החלקים וכלי העבודה והאבנים שפיזרתי להם על הספה, אבל אף אחד כבר לא מתרגש מקצת אקסהביציוניזם בימינו. הרי כל זמן שמשלמים את החשבון אפילו סקס בשירותים לא נחשב יוצא דופן. בשולחן לידי שני אדריכלים מכרו ללקוח שלהם תוכניות עבודה, אנשי הלפטופים לא הרימו את הראש לשנייה, המלצרים עזבו אותי בשקט עם התה נענע שלי, ואני התכרבלתי לי בכריות ועשיתי עגילים.