האם קרום בתולים יכול לצמוח מחדש? כי אני יכולה להישבע ששמעתי אותו אתמול לפני שנרדמתי, תוהה למה טרחתי בכלל להיפטר ממנו, כשכל אחד יכול לראות שהייתי צריכה להשאיר אותו לארח לי חברה בזקנתי.
שמתי לב שיש רחובות שאני אוהבת וכאלה שלא. אני מניחה שזה חלק מלחיות הרבה זמן בעיר אחת - מוצאים מה אוהבים יותר ופחות. אני אוהבת לראות חנויות בגדים בבוגרשוב, ולטייל בשדרות חן ולחלום על זה שפעם אני אמצא פה דירה. אני יודעת שאסור להיכנס לשינקין בימי שישי, ואני מנסה למצוא כל דרך אפשרית לעקוף את ענן האבק והרעש של אתר השיפוצים שהיה ידוע פעם בתור הבימה. כיף לי ללכת צפונה על אבן גבירול ולחשוב בדרך על איזה גלידה אני אוכל היום, ואני הכי אוהבת בעולם ללכת לים בחמש מאות דרכים שונות ותמיד להגיע אליו בפחות מעשר דקות.
שמתי לב גם שאני נעשית נורא נוסטלגית לעת זקנה, ומתחילה לחשוב על איך היה פעם, כשרק הגעתי לתל אביב. נגיד רחוב קינג ג’ורג’ - כשרק עברתי לפה לא שמתי לב אליו בכלל. הוא היה הדרך לכיכר רבין או לאלנבי, ויש באמצע שלו את הקניון היחיד שאני מחבבת, אבל לא ממש יצא לי להתייחס לקיומו כישות עצמאית.
אבל עם השנים קינג ג’ורג’ נעשה יותר ויותר מעניין. נפתחו בו מסעדות טובות ובתי קפה נחמדים, ואני טעמתי בפעם הראשונה דים סאם, אכלתי וופל בלגי בכל שעות היום והלילה, וגיליתי את האושר בלשבת שעות על מדרכות תל אביב ולבהות במוזרויות הנהדרות שעוברות ברחוב. חנויות בגדים ומעצבים עברו אליו, ואובססיית הקניות שלי הסכימה בטובה להתרחב לאזורי אסון חדשים. יצא לי גם כמה שנים לחיות ברחובות קטנים שצמודים אליו, ואיכשהו יצא שקינג ג’ורג’ נעשה מקום מאוד מרכזי בחיי.
בזמן האחרון כמה חברים כבר לא אוהבים לעבור בקינג ג’ורג’ בגלל העומס והג’יפה, אבל אני נשארתי איתו בידידות. אני יודעת שהאוכל נעשה יותר ג’אנק ובמחירים יותר נמוכים, שהיצורים שמסתובבים שם לא תמיד עברו את גיל הצבא, ושהדברים שנפתחו לאחרונה זולים יותר, אבל זה מסתדר יפה עם חוסר המשכורת שלי אז אני לא מתלוננת. אבל השבוע ראיתי עוד חנות חדשה ברחוב, ופתאום היה לי עצוב, כי הבנתי שקינג ג’ורג’ די איבד את כל מה שאהבתי בו, והוא פשוט הולך ונעשה המשך של אלנבי. חנות הבגדים הזאת, עם ליידי גאגא בפול ווליום, טייץ בהדפס נמר ובגדי גוף זוהרים, עשתה הכל חוץ מאולי לשים שלט בחלון הראווה “לפרחות בנות 14 בלבד” שמנצנץ בניאונים ורודים, כדי להבהיר לי את המצב. אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לאהוב רחובות אחרים.
אח מספר 1 ארז תיק לחודש, עם בגד ים, דרכון וכסף, אמר שלום לכולם ונסע לשדה התעופה לעלות על מטוס לברזיל. עד כאן הכל טוב, נשאר רק לקנא כמו היצור הקטנוני שאני. אממה, שעה אחר כך אני מקבלת טלפון ממספר שאני לא מכירה, וזה אחי שמתקשר אלי מהשדה כדי לספר שלא נותנים לו לטוס. מתברר שסוכן הנסיעות שדרכו הוא קנה את הכרטיס כתב את השם שלו לא נכון - במקום שהיה צריך לרשום את שם המשפחה של האח הוא כתב את הלאום – Israeli, והרי אין מצב לטוס כשהשם בדרכון לא תואם לשם בכרטיס הטיסה.
שעתיים מעצבנות עוברות על כל העולם ואחותו בטלפונים, כי: 1. חברת התעופה לא מוכנה לתת לבנאדם לטוס כשהשם בדרכון לא תואם וכו’. 2. סוכן הנסיעות לא מוכן לתקן את השם שעל הכרטיס. כל התהיות והצעקות בעולם לא גורמות לסוכן האקסטרה-לא-נחמד לשנות את דעתו, כי הוא טוען שזה באשמת אחי שלא בדק מספיק טוב את הפרטים. הסוכן מכריז שהפתרון היחיד הוא שהאח יקנה כרטיס טיסה חדש, וכשיחזור מהטיול יכתוב מכתב לחברת הנסיעות בו הוא מבקש שיחזירו לו את הכסף על הכרטיס הראשון. את הסכום הם אולי (ואולי לא) יחזירו, אבל זה כבר לא תלוי בסוכן ואין שום דבר אחר שהוא יכול לעשות ושנפסיק להתקשר אליו כבר (צליל של ניתוק).
ועכשיו נעשה הפסקה קלה בסיפור לצורך הבעת תדהמה. מה קורה פה? אני לא מבינה איך חברות גדולות בעיקר, ואנשים קטנים בפרט, מרשים לעצמם לעשות מה שמתחשק להם בלי לדאוג לרגע שאולי למעשים שלהם יש השפעה על אחרים. הבנאדם קיבל תשלום, כל מה שמבקשים ממנו זה שישלח תיקון לשם, והוא פשוט מסרב לעשות את זה. ואין פה אפילו רווח אישי עבורו אלא עבור החברה שבה הוא עובד, ושאליה הוא מעדיף לנסות להכניס עוד כסף מאשר לחשוב על השם הרע שהוא מוציא לה. אין לי שום דרך לעכל את חוסר האכפתיות הזה מאנשים שחיים עלינו כלקוחות שלהם, בטח לא בעידן האינטרנט שבו הכי קל לי לקום ולהגיד “תיזהרו שלא לקנות שום דבר מחברה בשם “יש תיירות” שדופקת את הלקוחות שלה”. זהו, גמרתי להתלונן ובחזרה לסיפור.
אז במקום לטוס לברזיל חזר אח מספר 1 הביתה כולו מבואס, ובהתאם למסורת לא היה לי שום דבר חכם או מעודד להגיד לו, כי על דבר כזה באמת עוד לא שמעתי. אחרי דיבורים ושכנועים ועוד עצבים הוא קנה כרטיס חדש (לא מאותו סוכן נסיעות מרושע, כמובן) וטס ביום שאח”כ. חבל על הכסף, זה נכון, אבל לפחות ככה הוא הגיע בזמן לקרנבל, ועכשיו הוא שולח לי תמונות מאיזה אי מלא חופים לבנים, ים כחול ובחורות בביקיני, אז אני מניחה שהוא מאושר. אני מקווה שכשהוא יחזור הוא ייזכר שהוא עדיין שונא סוכני נסיעות, ואולי יעשה משהו בעניין. לא שאני יודעת מה, אבל הוא בנאדם עצבני יותר ממני, אז אני סומכת עליו.
כיוון שרוב העבודות שלי כבנאדם בוגר כללו חיבור תוך-ורידי אינטנסיבי למחשב או שניים או חמש עשרה, תמיד התנגדתי בתוקף לקנות מחשב אישי משלי. את כל השיטוטים חסרי הפואנטה באינטרנט עשיתי בזמן העבודה (חייבים להצדיק איכשהו את הנתונים על האבטלה הסמויה במשק), עבודות לאוניברסיטה (כולל סמינריונים של מעל 30 עמודים כל אחד) הצלחתי לכתוב רק עם דף ועט, ואת שאר הזמן העברתי מול הטלוויזיה.
אבל כשהתחלתי לעבוד מהבית כבר לא הייתה ברירה, אז נכנעתי באלגנטיות וקניתי את הלפטופ המהמם שעליו אני עובדת עד עכשיו, ומאז הוא היצור הדומם האהוב עלי ביותר. אני עובדת עליו רוב היום, למרות היותי בחורה אנטיפתית יוצא לי להיות בקשר עם אנשים דרך מיילים וסקייפ, התנתקתי מהטלוויזיה והתחלתי לקבל את מנת הסרטים והסדרות שלי מהמחשב, ובקיצור, 90% מהזמן אפשר למצוא אותי בוהה בו בהערצה.
אז כשהשבוע פתאום הלפטופ סירב לעבוד, הייתי, אפשר לומר, קצת בשוק. אחרי שעברתי את כל שלבי האבל בחצי שעה, כולל הכחשה (כמה פעמים אפשר לעשות ריסט ולקבל אותה תוצאה בלי להבין את המסר? התשובה היא ‘הרבה’), וכעס (לא עליך, לפטופ טוב אתה, לפטופ טוב), הגעתי לשלב המחשבה ההגיונית והצלחתי לתפוס את מומחה המחשבים האישי שלי. האיש התמים היה בעבודה באותו זמן, אבל מהר מאוד הוא הבין שבזאת היום שלו נגמר והוא יכול פשוט לחסוך לי את חשבון הטלפון והטיפול הפסיכולוגי ולבוא להציל אותי. הוא לקח את המחשב אליו, ראה מה שראה (לא שהיה יותר מדי מה לראות, אבל הוא עשה קולות מבינים ואני סומכת עליו), ושלח אותי בתוקף הביתה עם הבטחות להתקשר ברגע שיהיו תשובות, גם אם זה בשתיים בלילה.
אחרי 24 שעות בלי מחשב התחילו לי הרעידות. זה לא היה מחזה יפה במיוחד, אז לצורך שימור הדימוי שאני מפתחת כאן כבחורה אמיצה ושפויה לחלוטין אני אחסוך מכם את תיאורי הגמילה המטרידים. אבל הלכתי והתחרפנתי. היה לי ברור שבדיוק עכשיו כולם שולחים לי מיילים דחופים, שאחי מנסה נואשות להשיג אותי מדרום אמריקה, שאנשים הגיבו בבלוג ואם אני לא אענה להם מיד התרבות המערבית כולה תקרוס בלי אזהרה, ושכל העבודה שלי הלכה לפח ואני תקועה בלי שום דבר להראות ללקוחות או לדרוש עליו כסף. שלא לדבר על זה שמתתי משעמום - בלי שום דבר לראות, בלי ציורים או אנשים לדבר איתם, מזל שנזכרתי שיש בעולם ספרים. אז ישבתי לקרוא, אבל עדיין מדי פעם הרמתי את הראש בבהלה כדי לבדוק מה אני מפספסת, עד שנזכרתי שאין מה לעשות חוץ מלנסות להירגע. אבל למה להגיד ‘התמכרות’? אין צורך ללכלך, אנחנו אנשים מנומסים פה.
החבר הזה שלי צריך לקבל את פרס נובל לשלום, כי בזה שהוא הצליח לתקן את המחשב הוא כנראה מנע התקפת טרור פתאומית במרכז תל אביב. תלאות רבות עברה אלמה עד שחזר אליה המחשב, תלאות רבות. אוקי, אז כל הסיפור נגמר כבר באותו לילה, אבל הטראומה הנפשית תישאר איתי לנצח. בכל מקרה, הלפטופ שב הביתה בשלום, אף אחד לא שם לב שלא הייתי מחוברת למחשב כמה שעות, עשיתי גיבויים להכל, והלכתי לראות את “המשרד”.
מסתבר שאני לא צעירה מדי כדי לחטוף התקף לב. כמה נחמד לגלות, באמת הרגשתי שחסר לי הידע הזה בחיים. מה שקרה זה שיצאתי לאנשהו וחזרתי הביתה אחרי שעה. וכשנכנסתי, אף חתולה לא באה להגיד לי שלום ולבכות על למה עזבתי אותה ולהתפתל לי בין הרגליים ולחכות לליטופים.
אז הלכתי לחפש אותה, ובדירה הקטנטנה שלי זה לקח בדיוק דקה וחצי, אבל לא מצאתי שום שסק. מה שהיה די מפתיע כי החלונות היו סגורים וגם הדלת, והיא אמנם גאון הדור החתולי אבל הודיני היא לא. קראתי לה בעדינות ואפילו עשיתי קולות של פסססס, למרות שאני לא חושבת שזה מדבר לחתולים בכלל אבל לא היה אכפת לי לנסות. וכשלא הייתה תשובה הצעקות שלי אולי גלשו קלות לכיוון ההיסטריה, אבל החתולה לא הופיעה.
חיפשתי בכל מקומות המחבוא שלה, פתחתי את כל הארונות וגם את המקרר והמיקרו, ליתר ביטחון, וכלום. ירדתי למטה למקרה שהיא יצאה איכשהו וחיפשתי אותה בחצר וברחוב, וגם דיברתי עם שני שכנים שהדלת שלהם הייתה פתוחה, אבל הם לא ראו אותה וגם אני לא.
כשחזרתי הביתה היה נדמה לי ששמעתי יללה קטנטנה, אבל זה היה כל כך חלש שלא ידעתי אם דמיינתי את זה או ששסק נמצאת על סף מוות, ועל זה ממש לא יכולתי לחשוב. כולי בטירוף התחלתי להפוך את הבית, רק למקרה שהיא אולי נכנסה מתחת לספה (למרות ששממית לא יכולה להיכנס לשם), או שהיא גוססת בחלק שלא ראיתי של המקפיא. הגיון אף פעם לא היה הצד החזק שלי, ובאותו שלב הוא כבר ממש לא היה חלק מהסיפור.
וכשכבר כמעט ויתרתי, ונעמדתי באמצע החדר ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו, אם לחפש שוב בכל אותם מקומות, אולי לרדת למטה ולחטט בגינה של השכנים, או סתם להתחיל לבכות, שמתי לב שאחת הכריות נראית כאילו היא הולכת ליפול מהמיטה. וכשבאתי להחזיר אותה למקום היא שקלה קצת יותר מכרית נורמלית, ולפני שהספקתי אפילו להתפלא קפצה ממנה חתולה קטנה ומנומנמת. מתברר ששסק נכנסה לישון בתוך הציפית, ולא הואילה לצייץ או לצאת גם כשאמא שלה עברה התמוטטות עצבים.
היא עשתה קולות לא מרוצים מזה שהערתי אותה והלכה להתכרבל בפוך, והשאירה אותי לאסוף את שברי עצמי מהרצפה. וכשנשכבתי על המיטה וחיכיתי שהלב שלי ייזכר איפה הוא באמת אמור להיות, היא באה ונעמדה לי על הבטן, עשתה כמה סיבובים, גרגרה באושר ונרדמה.
אין לי מילים לכמה אני מאושרת מזה שלוסט חוזרת. אוקי, אולי בכל זאת אני אמצא מילה או שתיים, הרי בשביל זה אני פה. אני מאוד אוהבת סדרות, זה ידוע, ואחת הסיבות היא שיש להן סיפור מאוד ארוך שמאפשר לי לאהוב אותן ליותר משעה וחצי. ובגלל זה גם אני לא רואה סדרות שאין בהן עלילה עונתית מתמשכת - אם אין שום דבר בדמויות שיגרום לי לרצות לראות עוד כדי לדעת מה קורה איתן, אין טעם לבזבז על זה זמן. ובזאת מחקתי מסדר היום שלי את כל “חוק וסדר”, “CSI“, “פמילי גאי” וחבריהם. נתתי להן צ’אנס, הם היו חביבים, אבל לא מספיק התעניינתי כדי לטרוח ולראות את הפרק הבא.
והרי כל מה שיש באבודים זו עלילה מתמשכת, ואפילו יותר מזה - סיפור אחד שנמשך כמה שנים. זה בדיוק בשבילי. ולמרות שאני בחורה חסרת סבלנות, וחייבים להודות שחוסר התשובות של לוסט תסכל אותי רבות, עדיין מצאתי המוני סיבות להמשיך ולראות, וסוייר הוא רק אחת מהן. אני לא זוכרת עוד סדרה שהוציאה אותי כל שבוע כל כך מתוסכלת / מבולבלת / חסרת נשימה / חושבת על תיאוריות פילוסופיות שונות. וכל דבר ביקום שגורם לי להפעיל את המוח חייב לקבל הרבה כבוד, זה לא קורה בקלות.
במשך הזמן התפתחה אצלנו מסורת, ויחד עם כמה חברים התחלתי לראות את הסדרה בטלוויזיה ולא באינטרנט, אצל מישהו שיש לו טלוויזיית LCD גדולה וגם המון שתייה ונשנושים. וגם השנה אנחנו מתכננים לראות ביחד את הסדרה כל שבוע. לפחות ככה יש אנשים שמספיק דפוקים כדי לדבר איתי במשך שעות על מה בדיוק קרה שם ולמה.
ועם כל הצער על כך שזו העונה האחרונה, חייבים להעריך סדרות שיודעות להסתיים בזמן ובכבוד, ולא מושכות עוד שנים של שעמום רק כי יש בזה כסף. אבל יש לי רק דבר אחד חשוב להגיד ליוצרים של אבודים, לאנשים שיהיו בסביבתי בזמן הפרק האחרון, וליקום בכלל - אם אחרי 6 שנים של דיונים ומחשבות והרהורים ומתח רציני ועצבים ותסכולים, התשובה בסוף תהיה משהו מטופש בסגנון “חייזרים עשו את זה”, אני לא אהיה אחראית למעשי. ואני ראיתי את “בדרך למטה” וגם אהבתי אותו, רק לידע כללי.
אני מרגישה שאני עומדת בפני החלטה חשובה. היא הולכת ומתקרבת אלי כבר כמה ימים, וניסיתי להתעלם ולהגיד לעצמי שאני מדמיינת, אבל עכשיו כבר אין דרך להתחמק. יש שתי אופציות, ואני חייבת לבחור אחת מהן. אוקי, האמת היא שיש אופציה שלישית, וזאת האפשרות הבדרך כלל מועדפת עלי של לא לעשות כלום ולתת למצב להמשיך כמו שהוא, אבל בניגוד להיסטוריה ארוכה ומוצלחת של אפאתיות כללית, הפעם את זה ממש לא בא לי לעשות.
מצד אחד, אני מתה על שיער ג’ינג’י לבחורות. ואולי כתום הוא לא בדיוק הצבע המושלם עבורי, אבל מי באמת מושלם בימינו. והוא כל מה שאני אוהבת בבחורים ובצבעים - נראה טוב, יש לו אישיות, והוא עושה אותי מאושרת. מצד שני, אין דרך להתעלם מזה שצבע ג’ינג’י מתנהג כמו כל גבר שאי פעם פגשתי, ותוך חודש מקסימום דוהה מצבעוני ונוצץ למשהו חום, שהוא אולי חביב אבל ממש לא מה שהעטיפה הבטיחה לי. מסקנה - שיער ג’ינג’י שווה אושר ושמחה לחודש ואח”כ חזרה לשממת החום הרגילה.
שחור לעומת זאת מתאים לי למדי, נראה מרשים במיוחד, ומחזיק מעמד הרבה זמן. אפשר לומר ששחור הוא החבר עובד ההייטק שכל בחורה שיודעת מה טוב בשבילה אמורה לרצות. אבל כיוון שאין לי שמץ של מושג קלוש מה אני רוצה, יש בעיה בזה שצבע שחור נשאר לנצח. ואם מתישהו ימאס לי ממנו אי אפשר לצבוע שוב וצריך לחכות בסבלנות שהוא ילך לדרכו בזמנו החופשי. מה שבפעם האחרונה לקח כמעט שנה, ואני לא חושבת שאני יכולה להתחייב לכל כך הרבה זמן. הרי ידוע שיש לי בעיית מחויבות, וזה פשוט לא משהו שאני מרגישה כשירה להחליט עליו סתם ככה בלי הרבה הכנה נפשית אינטנסיבית ואולי גם פאדג’ שוקולד.
ואם נעזוב לרגע מטאפורות דביליות שלא באמת מובילות לאף מקום, עדיין יש את האפשרות של לא לעשות כלום ולהישאר בחום. אבל זה משעמם. אני לא יכולה להסתכל במראה מרוב שאני משעממת את עצמי. אולי הפתרון ההגיוני הוא לצבוע לג’ינג’י, להיות מאושרת חודש, ואז כשזה ידהה לעבור לשחור? אבל, וזה בעצם שני אבלים גדולים - אין לי את היכולת לצבוע לעצמי את השיער, זאת אומרת ספר, זאת אומרת הרבה כסף בכל פעם מחדש. וגם (אבל גדול מספר שתיים) צביעה עושה דברים לא טובים לשיער, אז כדאי כמה שפחות. מה שאומר שאני כנראה לא אצבע פעמיים בתקופה הקרובה, מה שאומר שאני צריכה להחליט. החיים שלי קשים.
אני לא חושבת שזו בקשה גדולה מדי שסטוצים חד פעמיים יישארו כאלה. הרי יש סיבות למה אני בוחרת לשכב עם אנשים שאני לא מכירה, וזה כי: 1. לא בא לי להכיר אותם. 2. אני רוצה סקס בלי סיבוכים. ולא שזה קורה כל יומיים וחצי, אבל אני תומכת לגמרי בתיאוריה ומדי פעם גם במעשה. מה שאני לא מצליחה להבין זה סקס בלבד עם אנשים שאני כן מכירה וצריכה לראות על בסיס קבוע.
אני יודעת שזה נראה קל - הבנאדם רוצה סקס, יש פה בחורה, לא צריך להתחיל ולהכיר ולצאת ולתהות אם היא מעוניינת או לא ומתי להתקשר. לכאורה זה פיתרון טוב. וזה כל מה שזה - אין פה שום התייחסות לי, לאישיותי המדהימה, ליכולותיי במיטה, או לשום דבר אחר. זה עניין של זמינות בלבד. הייתי באותה מידה יכולה להיות כל בחורה אחרת, והוא עדיין היה רואה פה אופציה לגיטימית לסקס, רק בגלל שאני כאן מולו.
אבל במציאות נראה לי ממש לא נעים לי לצאת עם חברים ולחשוב כל הערב על איך אחד מהם נראה בעירום. ועוד יותר יביך אותי לדמיין מה הוא חושב בזמן שהוא שותה את הבירה שלו, ואם זה במקרה קשור למה שהלך באיזה לילה במיטה. וברור לי ולביטחון העצמי הפתטי שלי שהוא יחשוב רק דברים רעים, וחברים כבר אין מצב שנהיה אחרי זה. אז אני שומרת מרחק בריא ביני לבין חיי המין של החברים שלי, ואם יש לי צורך להתפשט בפני מישהו אני מוודאת טוב טוב שהוא ישכח מי אני אחרי חמש דקות מקסימום.
אז התחמקתי באלגנטיות מהרמזים השונים, ואז בקצת פחות טקט מההצעות הלא ממש עדינות, ובסוף כבר לא יכולתי יותר ועניתי לשאלה ישירה ב’לא’. ולמרות כל זאת הוא לא קולט. גם בימים טובים אי אפשר להאשים אותי בנחמדות, וזה שיש לו ביטחון עצמי זה דבר בריא ואפילו מומלץ, אבל בכמה דרכים שונות כבר אפשר להגיד ‘לא רוצה’?
אני בהתלבטויות קשות - האם להתחיל עבודה חדשה בתחום שונה לגמרי, שבה אני אעבוד פי 2 ממה שאני עובדת כרגע רק כדי להגיע לאותו שכר לא מרשים?
זה שהעבודה שלי יצאה לי כבר מכל החורים זה ידוע, אבל אני לא יודעת הרבה על העבודה החדשה. יש סיכוי שהיא תהיה נחמדה ויש סיכוי שאני אסבול עמוקות. עדיין אין רמזים לאף כיוון. ובמה שאני עושה כרגע, כמה שלא בא לי על זה, אם אני רק אעבוד קצת יותר אני ארוויח סכומים שאפשר יהיה לחיות מהם. בעבודה החדשה אין שום סיכוי לעשות יותר כסף ממה שכבר מציעים לי.
מה שטוב בעבודה החדשה זה שהיא מחוץ לבית ועם אנשים, ובמצבי המבודד זה נראה לי ממש חיובי. אבל אם מסתכלים על זה בצורה קרייריסטית אפשר להגיד שהיא די צעד אחורה. צעד גדול ומשמעותי לכיוון הפוך מהתקדמות כלשהי.
על יצירתיות או מחשבה או הנאה אמיתית ממה שאני עושה כבר די וויתרתי. אחרי כל כך הרבה עבודות משעממות זה לא ברשימת הדרישות שלי. אבל העבודה החדשה קשורה איכשהו לתחום שאני מחבבת, אז יש סיכוי שיהיה לי נחמד שם. אוף, אני לא יודעת מה לעשות.
1. איש עומד ברחוב ומחלק פליירים. בחורה שנוסעת לאט על אופניים מתקרבת אליו. הוא מושיט לה פלייר, היא מנסה לקחת אותו תוך כדי נסיעה, לרגע הידיים שלהם כמעט נפגשות, אבל הם כבר רחוקים מדי והיא לא מצליחה לתפוס. זה היה ממש שירה בסלואו-מושן, כמעט הקפלה הסיסטינית, רק עם פליירים.
2. אני הולכת ברחוב, לשם שינוי בלי מוזיקה באוזניות, כשפתאום פונה אלי מישהו ב”סליחה”. אני עוצרת לראות מה העניין, והוא אומר לי: “רק רציתי להגיד שאת נורא יפה”. וזהו. לא היה פה המשך, הוא לא רצה ממני כלום, רק להגיד את זה ודי. אז אמרתי “תודה” והלכתי. עשה לי את היום.
3. איש ברכב 4X4 ענקי מנסה להיכנס ברברס לחנייה פנויה. אחרי 10 דקות של ניסיונות לא מוצלחים כנראה נמאס לו והוא מבין שזה לא הזמן ללמוד לחנות. הוא מעלה את כל הצד הימני האחורי של האוטו על המדרכה וסוגר אותה לגמרי, בזמן שהצד השמאלי הקדמי נשאר לחסום חצי מהכביש, והולך לדרכו.
4. אני יושבת בשדרות רוטשילד על ספסל ומחכה למישהו. ברחוב עובר אוטו של ערסים - עם באסים בפול ווליום ואורות סגולים מהבהבים. כמה דקות אח”כ עובר בשדרה איש עם כלב של ערסים - עם קולר שמהבהב בכל הצבעים. נורא הצטערתי שהוא לא בא עם מוזיקה משלו.
